דרום אדום
כשהיה חייל בן 20, ושירת בלבנון, הוטלה על רוני טובול משימה שרק המציאות הסהרורית הישראלית עשויה הייתה לייצר: המג"ד הודיע לו שלמחרת צפוי להגיע אוטובוס ועליו בני משפחות חיילים שנהרגו בלבנון, וטובול אמור להוציאם לסיור בזירות המוות של יקיריהם. טובול נחרד, אך כוח הסמכות הפיקודי של המג"ד עשה את שלו; למחרת עלה על אוטובוס המשפחות, שם נחרד בפעם השנייה: "לא רק ההורים הגיעו; גם אחים, אחיות, הסבתות היו שם. הכל. כל החבילה. סיוט של החיים".
טוב למות בעד ארצנו? ראיון עם ד"ר ניוה גולן-נדיר
כולנו מצפים משוטרים להקריב את חייהם למען בטחון הציבור. עם זאת, כמעט אף פעם איננו עוצרים כדי לשאול את השאלה המתבקשת: מדוע, בעצם? זאת, עוד בטרם הוזכרו תנאי עבודתם המעליבים, הפגיעה הקשה של שעות העבודה בחיי המשפחה שלהם, ויחס הציבור כלפיהם שאינו אוהד בלשון המעטה. שאלה זו הפכה מסקרנת במיוחד אחרי 7.10, עת שוטרים הסתערו מתוך בתיהם הפרטיים בכפכפים ומכנסיים קצרים, חמושים באקדחים מול מספר עצום של מחבלים חמושים היטב, תוך שהם מותירים את בני משפחתם לבדם בבית. אשתו של מרטין קוזמיצקס סיפרה בראיון שובר לב, כי הוא אפילו לא עצר להפרד ממנה כשיצא בריצה מביתם באותו יום, ולא חזר. "אני פשוט שומעת את הדלת נטרקת כשהוא יוצא. לא נפרד. לא הספקנו להפרד".
עיירה בדרום, יום שלישי בבוקר
עבור מי שגדלו בישראל בשנות השמונים, הייתה אופרת הרוק "מאמי" אירוע מוזיקלי מכונן. את השורות "עיירה בדרום// יום שלישי בערב// פעמיים כי טוב// במתנ"ס מתחתנים" זמזמנו כולנו באופן לא מודע כמעט. אך בניגוד למקום המרכזי שתפסה מאמי בחיינו, הדרום עצמו היה רחוק מהם: אזור נידח בו עברנו בטיולים של התנועה או בשירות הצבאי, אך לא באמת הכרנו.
כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך: בלדה לאשת השוטר
היא קטנת קומה, מאופקת, קולה חרישי. קל להחמיץ אותה בכיתה הגדולה והרועשת הזו, שרק הופכת להיות רועשת אף יותר לקראת סוף הקורס. אס"ק, אותו ביטוי שלמדתי מהשוטרים שלימדתי לאורך השנים (אווירת סוף קורס) מעולם לא היה נכון יותר באקדמיה בסמסטר זה, שאין דרך להתחיל ולתאר את קורותיו. כמו בשדה הקרב, כך גם באקדמיה, הישן והמוכר […]
היום בו המוזיקה מתה, היה היום בו אנשים הפסיקו למות בכנרת
חרף יופייה, הכנרת היא טורפת אכזרית של קורבנות אדם, ומאות רבות טבעו במימיה לאורך ההיסטוריה המתועדת שלה. הסיבות להפיכתו של מקום יפהפה זה למלכודת מוות ברורות למדי: הרוחות הסוערות, בעיקר בשעות אחר הצהריים; גברים צעירים ובני נוער הפוקדים אותה, שחלקם אינם יודעים לשחות, חלקם מבוסמים קמעא, וחלקם מתאפיינים בשני אלה גם יחד; ושלל המתנפחים עליהם […]
על טראומה של שוטרים, מחקר אקדמי ואתיקה
המפגש בין מגדל השן הצחור לבין החומה המשטרתית הכחולה מייצר תדיר אתגרים למכביר בשיח החרשים הנוצר בין השתיים: בין האקדמיה, הסבורה שאין תחליף למחקר האמפירי על אודות עבודת המשטרה, לבין המשטרה, המשועשעת ממסקנות האקדמיה אודותיה, ומתהדרת לרוב בניסיון מקצועי, ככלי שאין לו תחליף, לצורך יצירת שיטות העבודה הטובות ביותר עבורה. לעתים, האקדמיה היא זו המחזרת […]
ראיון עם ד"ר שחר בר יהודה על המפגש הטעון בין שוטרים לאוטיסטים
אל העולם האוטיסטי נקלע שחר בר יהודה לגמרי במקרה. הוא היה בן 22, סטודנט לחינוך לתואר ראשון, אי שם באמצע שנות התשעים, וחיפש עבודה. את עינו צדה מודעה של עמותת אלו"ט, הפועלת למען ילדים ומבוגרים על הרצף האוטיסטי, שהזמינה סטודנטים למיונים לעבודה בהוסטל שלה. השלב הראשון בתהליך המיון כלל תצפית, ותו לא. הוא הרים את […]
חמלה מאחורי סורג ובריח: ראיון עם פרופ’ הדר אבירם
הדר אבירם היא שילוב נדיר ומעורר השראה של אקדמיה ופרקטיקה, שתי זהויות שמתרוצצות בתוכה אחוזות זו בזו, ומוציאות זו מזו את המיטב. בצבא הייתה עתודאית ולמדה משפטים. כשאני שואלת אותה מדוע, היא צוחקת: אמא שלה הייתה שופטת, דודה שלה הייתה עובדת סוציאלית, אז לא ממש הייתה לה ברירה: כמי שגדלה על ברכי עולם המצוקה והחירום מילדות, היא הפכה להיות שילוב של השתיים.
הבריחה לאלקטרז
תחביבים הם עניין אינדיבידואלי. יש מי שאוספת בולים, אחר אוסף פרפרים, אני באופן אישי מחבבת אנשי בטחון במדים ומוסדות טוטליטריים המזוהים עימם. אין כמו ביקור בתחנות משטרה, בבתי סוהר, או ראיונות עם שוטרים כדי להצהיל את יומי. אז כשהציעו לי להשתתף בכנס בסן פרנסיסקו, באמת שלא עניין אותי מה יהיה הנושא שלו, או במה תעסוק […]
נהמת דובים עם שחר: כמה עצות לחיזוק החוסן המנטלי של שוטרים במהלך המלחמה
בראיון שערכתי עם שוטר, הוא סיפר לי על הדרך בה שוטרים שואלים זה לשלומו של זה, שמתמצה בחבטה עזה על הכתף, שאלה "מה העניינים", ואז נחפזים קדימה להמשיך בשגרת היום, כדי לא להיות בסביבה כשמגיעה התשובה, אותה לא באמת רוצים לשמוע. "טפיחה גברית על השכם, אתה מרגיש שאתה קיים כי פירקו לך את הגב, ויש […]