דרום אדום

אופקים

כשהיה חייל בן 20, ושירת בלבנון, הוטלה על רוני טובול משימה שרק המציאות הסהרורית הישראלית עשויה הייתה לייצר: המג"ד הודיע לו שלמחרת צפוי להגיע אוטובוס ועליו בני משפחות חיילים שנהרגו בלבנון, וטובול אמור להוציאם לסיור בזירות המוות של יקיריהם. טובול נחרד, אך כוח הסמכות הפיקודי של המג"ד עשה את שלו; למחרת עלה על אוטובוס המשפחות, שם נחרד בפעם השנייה: "לא רק ההורים הגיעו; גם אחים, אחיות, הסבתות היו שם. הכל. כל החבילה. סיוט של החיים".

את הסיטואציה הזו תיאר טובול בשיחת חולין, בזמן שישבנו להמתין לקבוצת שוטרים שאמורה הייתה להגיע לסיור באזורי הלחימה בדרום. מאז אותו סיור בלבנון, הספיק להשתחרר מן הצבא, לשרת 32 שנים במשטרה כחבלן, לצאת לגמלאות, ולהגשים חלום המשותף לשוטרים רבים – עבודה כמדריך טיולים: עבודה עם אנשים, המאפשרת תנועה במרחב ולא ישיבה בכיסא משרדי או בכורסת הבית חלילה, וגם ובעיקר – מעניקה את תחושת החופש המוחלט, ששוטרים לעולם לא יחושו בתקופת עבודתם במשטרה. 10 שנות עבודה כמדריך טיולים חלפו להן בניחותא, ואז – הגיע השבעה באוקטובר.

את הבוקר הראשון של המלחמה הוא זוכר היטב – עומד ומשחק טניס במגרש הסמוך לביתו, ומבין כבר מהמטחים הראשונים, כמי שעסק בתחום החבלה למעלה משלושים שנה, כי אלה אינם המטחים הרגילים. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה ההצעה מבית המורשת של המשטרה להדריך סיורי שוטרים בדרום. שילוב של מורשת קרב וסיורי כאב של מי שהוגדרו בספרות המחקרית "המשפחה הכחולה", והגיעו לחלוק כבוד ראשון, אך בהחלט לא אחרון, לשוטרים שנלחמו, נהרגו ונפצעו במקום. טובול הרים את הכפפה, וסגר מעגל שבו החל בשירות הסדיר: מתן פנים, שמות ומשמעות, בסיורים שנתיבם שורטט בחרמשו של מלאך המוות.

שלושה חודשים מאוחר יותר, הוזמנתי להצטרף לסיור מעין זה, בהדרכתו של טובול. "הוזמנתי" היא ללא ספק מילה עדיפה על פני "נדחפתי באגרסיביות", המתארת את העובדות בצורה מדויקת יותר, אך אין צורך להיות קטנוניים. כך או אחרת, בראשית חודש יוני התייצבתי בשמונה בבוקר במרכז הצעירים של אופקים, שם אמור היה הסיור להתחיל.

אופקים היא העיר המרוחקת ביותר מגבול עזה (27 ק"מ) אליה הגיעו המחבלים בשבת השחורה. 52 מתושבי העיר נרצחו במהלכה. אחד מהם היה סנ"צ ג'יי אר דוידוב, מפקד תחנת רהט, שהספיק להפוך לאגדה מקומית עוד בחייו. גם המשא ומתן שניהלה רחל אדרי עם חוטפיה, הפך זה מכבר למורשת קרב פמיניסטית אהודה במיוחד, בימים שלאחר המלחמה.

 עבור המחבלים, הייתה אופקים יעד מושלם: עיר קטנה, שמאומה אינו מתרחש בה ביום שבת בבוקר פרט לתנועת מתפללים אל בית הכנסת וחזרה, ותושביה לא היו מעלים על דעתם רעיון כה פרוע כמו מחבלים חמושים הדוהרים ברחובותיה. לפיכך, כשהחל הירי ברחובות, יצאו החוצה אחוזי סקרנות, בעוד אחרים שצייתו לאזעקות אך בביתם לא היה ממ"ד רצו למקלט, והפכו גם הם לטרף קל.

לשכונת מישור הגפן, שספגה את עיקר הפגיעות, הגיעו המחבלים, כנראה, בטעות: מתקפת החמאס כוונה לסמלי ממשל ובטחון ישראלים, ובעיקר בסיסי צה"ל, תחנות משטרה ובתי סוהר. החוליה שנועדה לאופקים ביקשה להגיע לתחנת המשטרה בעיר, אך טעתה בניווט. טעות זו עלתה להם ביוקר, שכן נקלעו לשכונה בה גרים לא מעט שוטרים, ואלה היו בעלי יתרון כפול על חיילי צה"ל, שבשלב זה טרם נראו באופק: הכרות יסודית עם רחובות העיר, והרגלי עבודה של פעילות עצמאית בשטח, לבדם או בזוגות, מבלי להמתין לפקודות בסולם היררכי. ועדיין, קשה לפקפק בעוצמת האתגר: שוטר החמוש באקדח אחד, מחסנית אחת, ונדרש להזהר מלפגוע בשוטרים ואזרחים הנלחמים לצידו בצורה לא סדירה, בקרב מול מחבלים בעלי עדיפות מבחינת הכמות, החימוש, וחוסר הסלקטיביות המוחלט ביחס למטרות הירי.

אינספור פרטים מאותה שבת מרה נחשפו זה מכבר, אך שום דבר לא ידמה לשיחה עם תושבי המקום עצמם. בשלבים מסוימים נשמעה השיחה כמעט כמו חידון טריוויה, או פגישת מחזור בין מכרים וותיקים המחליפים מידע על אירועים וחברים משותפים, אלמלא אופיים הטרגי של האירועים הנידונים. יחד הם משחזרים מה התרחש ברחובות מסוימים, ומה עלה בגורל תושב כזה או אחר. אחד הדוברים מתאר לרעהו כיצד חמקה נתיבות מגורלן של שדרות ואופקים, למרות שהמחבלים הגיעו גם אליה: "מה נכנסת כבר לעיר, לא תהרוג כמה אנשים?" הוא שואל בתמיהה לכאורה. "אבל מספרים, שהמחבלים ראו את הבאבא סאלי, נבהלו – וברחו".

בארי

בעוד החברה הישראלית מנהלת דיון סוער בשאלה האם אירועי השבעה באוקטובר היו "יותר מהשואה" או "פחות מהשואה", נדמה שניתן לקבוע במסגרת השוואה זו, כי בארי הפך לשם המקביל לאושוויץ: גיא הריגה שטוף דם, בו התרחשה כל זוועה אפשרית, והישוב בו נרצחו מספר התושבים הרב ביותר.

אך פנים רבות לה לטראומה: יש מי שיקדישו את חייהם להנצחתה, יש מי שיתארו את האירועים רק אם יתבקשו לכך, ויש מי שיעדיפו, לפחות בשלב הראשון, להישכח מלב. ובקיבוץ בארי, כך נראה, נבחרה האפשרות השלישית. עוד בטרם הגענו לשער הקיבוץ, מקבל את פנינו שלט מעוטר בפרגים אדומים, שהפכו לסמלו של האזור עוד לפני המלחמה, בו מתבקשים מבקרים מזדמנים להימנע מכניסה לקיבוץ.

בארי היה הקיבוץ הגדול ביותר בדרום, וערב המתקפה עמד מספר חבריו על 1200 איש. בניגוד לדימוי המקובל של הקיבוץ, כללה אוכלוסייתו קוקטייל רב תרבותי של אשכנזים, מרוקאים, עירקים שורדי פרהוד, ואחרים. סיורנו בו התקיים ימים ספורים לפני חג שבועות, החג המזוהה ביותר עם התנועה הקיבוצית. וחרף האירועים שהתרגשו על קיבוצי האזור, הרי שהחיטה, והזיתים, והחמניות ושדות תפוחי האדמה – כולם פורחים שוב. בקיבוצים רבים עדיין מובאים ביכורי פרי וירק בטקס חגיגי. בחלקם קיימת גם מסורת מקבילה של טקס ביכורי התינוקות שנולדו באותה שנה; במהלכו, מונפים הפעוטות אל על בידי האמא או הסבתא הגאה, מעל במת החג. בקיבוצים בהם יתקיים מנהג זה השנה, קשה יהיה שלא לחשוב על פלומתו האדמונית של כפיר ביבס, שיתכן כי הונף בטקס מעין זה אך חודשים מעטים טרם חטיפתו.

צחי      

את פנינו מקבל בשער צחי, חבר קיבוץ בארי, שנראה כמעט קלישאה מדויקת של דמות הקיבוצניק המצוי: גבה קומה, זקוף, לבוש ג'ינס כחולים וחולצת טריקו שחורה. יום הקיץ החם אמנם הופך את כובע המצחייה ומשקפי השמש לפריטי חובה עבורו, ועדיין הוא אינו מוותר על זוג גרביים הדחוס בתוך סנדליו. על חולצתו מודפסת הסיסמה I  BE'ERI, אך הלב שבתוך סיסמה שחוקה קמעא זו – פצוע וחבוש.

מהשער הוא מוביל אותנו אל תוך הקיבוץ, בשיירה שנראית לקוחה ממחזה סוריאליסטי, מהסוג שרק תקופה טרופת דעת מעין זו יכולה לייצר: בראש נוסע צחי בקלנועית, ואחריו מזדנבים בשיירה איטית ניידת משטרה, מיניבוס השוטרים, רכבו של טובול, ואני זוכה במקום הכבוד של המאסף. אלמלא הסיטואציה, ניתן היה להניח כי מישהו חמד לצון וניסה לשחזר את סצנת הלוויה המופתית בסרט "מבצע סבתא".

יופיו של הקיבוץ שובה לב. צלמי הטלוויזיה והעיתונות שביקרו במקום העדיפו תדיר למקד את מצלמותיהם בבתים שהותקפו בלבד, אך חלקים גדולים ממנו נותרו שלמים, עטורים בדשאים ירוקים ועצים רחבי צמרת. ועדיין, אין בהם כדי לייפותו, ואולי ההפך הוא הנכון: דווקא לבלובם של אלה, והבתים שנותרו שלמים, מדגישים את האימה העולה מן הבתים שהותקפו, ועומדים בשיממונם – שרופים, חבולים, שבורים, מחוררי כדורים.

התהלוכה החגיגית עוצרת לבסוף ליד בתים בעלי מראה נושן למדי, שעמדו בעוז לאורך השנים כנגד גלי השיפוץ הבורגני שפקדו את הקיבוצים, ובעיקר את שכונות ההרחבה. אך במקום בו כשלה הבורגנות, כפו מחבלי החמאס שינוי דקורטיבי משלהם, ונראה שלא יהיה מנוס: גם וותיקי המשק השמרנים יאלצו להסתפק בבנייה חדשה, אם ירצו לשוב ולהתגורר בבתיהם.

צחי מכנס אותנו סביבו מול בית פינתי ישן, ומתחיל לשטוח בפנינו עדות מדוקדקת, מינורית ובכל זאת מטלטלת, המתמקדת בדברים שחווה: הוא מודה, כי גם הוא עצמו טרם הספיק להכיר את כל 1,000 הסיפורים של חברי הקיבוץ, ואת קורותיהם באותו יום נורא.

שתי שכונות היו יעד מרכזי למתקפת המחבלים: שכונת הזיתים, בה התגורר צחי, ושכונת הכרם, ושתיהן היו מוכרות לפולשים היטב. כפי שלמדו חברי בארי לדעת, פועלים מעזה שעבדו אצלהם תוחקרו בידי פעילי חמאס שאספו מהם מידע על הקיבוץ, ונטלו חלק מן הכספים שהרוויחו. את ההשלמות הנדרשות למידע זה, ביצעו הפעילים באמצעות האינטרנט. הם ידעו מי גר בכל בית, ובמיוחד ידעו היכן מצוי ביתו של הרבש"ץ, והיכן מצויה הנשקייה. בבארי ידעו המחבלים כי שכונת הכרם ושכונת הזיתים כוללת את התושבים הוותיקים יותר, שיפריעו פחות. הם בחרו את ביתו של צחי בשל הסולם הצמוד אליו, שהוביל אל הגג; באמצעותו טיפסו מעלה, עם כלי עבודה כבדים שהביאו עימם, ובנו עמדת RPG.

למרות שכולנו מאזינים לצחי מהופנטים, קשה להתעלם מפסקול הרקע, התואם את הסיפור ומשלים אותו ברעש קקופוני נרחב: משאיות הנושאות טנקים, רכב הבטחון של הקיבוץ מפטרל הלוך ושוב, ורעש בלתי פוסק של שופלים וטרקטורים העובדים בסמוך, ומרעידים את האדמה שתחת רגלינו.

מועד כיבוין של שריפות בבתים לוכד תדיר את אותו רגע מדויק בו קפא הזמן מלכת: התמונות על הקיר, המגנטים על המקרר, רהיטים וחפצי נוי – רובם  מפוחמים, אך שלמים וניתנים לזיהוי. על דלת מקרר עדיין תלוי מגנט הנושא את הכותרת "בארי לא שותקת", ובו מפורטים מנגנוני הטיפול בהטרדות ותקיפות מיניות עבור חברות וחברי הקיבוץ. אכן, אירוניה במיטבה.