מרצות, חוקרות, כותבות ונושמות משטרה

כשהיה חייל בן 20, ושירת בלבנון, הוטלה על רוני טובול משימה שרק המציאות הסהרורית הישראלית עשויה הייתה לייצר: המג"ד הודיע לו שלמחרת צפוי להגיע אוטובוס ועליו בני משפחות חיילים שנהרגו בלבנון, וטובול אמור להוציאם לסיור בזירות המוות של יקיריהם. טובול נחרד, אך כוח הסמכות הפיקודי של המג"ד עשה את שלו; למחרת עלה על אוטובוס המשפחות, שם נחרד בפעם השנייה: "לא רק ההורים הגיעו; גם אחים, אחיות, הסבתות היו שם. הכל. כל החבילה. סיוט של החיים".

כולנו מצפים משוטרים להקריב את חייהם למען בטחון הציבור. עם זאת, כמעט אף פעם איננו עוצרים כדי לשאול את השאלה המתבקשת: מדוע, בעצם? זאת, עוד בטרם הוזכרו תנאי עבודתם המעליבים, הפגיעה הקשה של שעות העבודה בחיי המשפחה שלהם, ויחס הציבור כלפיהם שאינו אוהד בלשון המעטה. שאלה זו הפכה מסקרנת במיוחד אחרי 7.10, עת שוטרים הסתערו מתוך בתיהם הפרטיים בכפכפים ומכנסיים קצרים, חמושים באקדחים מול מספר עצום של מחבלים חמושים היטב, תוך שהם מותירים את בני משפחתם לבדם בבית. אשתו של מרטין קוזמיצקס סיפרה בראיון שובר לב, כי הוא אפילו לא עצר להפרד ממנה כשיצא בריצה מביתם באותו יום, ולא חזר. "אני פשוט שומעת את הדלת נטרקת כשהוא יוצא. לא נפרד. לא הספקנו להפרד".

עבור מי שגדלו בישראל בשנות השמונים, הייתה אופרת הרוק "מאמי" אירוע מוזיקלי מכונן. את השורות "עיירה בדרום// יום שלישי בערב// פעמיים כי טוב// במתנ"ס מתחתנים" זמזמנו כולנו באופן לא מודע כמעט. אך בניגוד למקום המרכזי שתפסה מאמי בחיינו, הדרום עצמו היה רחוק מהם: אזור נידח בו עברנו בטיולים של התנועה או בשירות הצבאי, אך לא באמת הכרנו.

היא קטנת קומה, מאופקת, קולה חרישי. קל להחמיץ אותה בכיתה הגדולה והרועשת הזו, שרק הופכת להיות רועשת אף יותר לקראת סוף הקורס. אס"ק, אותו ביטוי שלמדתי מהשוטרים שלימדתי לאורך השנים (אווירת סוף קורס) מעולם לא היה נכון יותר באקדמיה בסמסטר זה, שאין דרך להתחיל ולתאר את קורותיו. כמו בשדה הקרב,