אייל
עבור מי שגדלו בישראל בשנות השמונים, הייתה אופרת הרוק "מאמי" אירוע מוזיקלי מכונן. את השורות "עיירה בדרום// יום שלישי בערב// פעמיים כי טוב// במתנ"ס מתחתנים" זמזמנו כולנו באופן לא מודע כמעט. אך בניגוד למקום המרכזי שתפסה מאמי בחיינו, הדרום עצמו היה רחוק מהם: אזור נידח בו עברנו בטיולים של התנועה או בשירות הצבאי, אך לא באמת הכרנו.
ואז הגיע הפצע הפעור של השבעה באוקטובר, שספק אם יפסיק אי פעם לדמם, והדרום הפך להיות אזור מוחשי עד כאב. כשהחלו הסיורים המסחריים בדרום נרתעתי מהם בסלידה, והם נראו לי מציצנות זולה לשמה. אבל אז החלו סיורי השוטרים שם, בהדרכת שמונה שוטרים שהפכו למדריכי טיולים לאחר פרישתם. עם פרוץ המלחמה עברו קורס בבית המורשת של המשטרה, והחלו להדריך קבוצות של שוטרים. ועדיין, גם לסיורים אלה היססתי אם להצטרף.
ואז, הגיעה שיחת טלפון מקרית עם אייל גרמאי, שוטר יס"מ ומכר וותיק, שסיפר לי כי הוא נמצא בתהליכי שיקום בבית הלוחם בבאר שבע. שאלתי כיצד שוטר מקבל טיפולים במקום שחשבתי שמיועד לחיילים בלבד, ואייל היה משועשע מעצם השאלה: "בית הלוחם זה מקום לכל האנשים השְׁבּוּרִים" אמר לי. "יש כאן שְׁבּוּרִים בגוף, יש שְׁבּוּרִים בנפש, ויש מחלקת גם וגם. תבחרי". הבטחתי לאייל שאגיע לבקר בקרוב, אבל הגדרתו לבית הלוחם עוררה את סקרנותי המקצועית, כיוון שעולמי המקצועי התמקד תמיד באנשים שְׁבּוּרִים: אנשים שלמים ומושלמים מעולם לא עוררו בי עניין. לכן, כשהוזמנתי לאחר כמה ימים לסיור של המשטרה בדרום, שריינתי ביומן יומיים תמימים ללא רגשות אשם מרובים.
שבוע לאחר אותה שיחה כבר התייצבתי בבית הלוחם בבאר שבע. זהו מקום בו הזמן קפא מלכת: נמצאים בו קשישים לבני שיער, שעוד ניתן לראות בהם את העלמים הצעירים שהגיעו לשם בעקבות מלחמות 1967, 1973, 1982, ובעצם – איזו לא. כל מלחמה ונפגעיה עימה. גם הסמל נסים מלכה, בעלה של מאמי, הפך כזכור לצמח כבר בסצנות הראשונות של המחזה.
בית הלוחם הוא מקום מתעתע: שובה לב בעיצובו הנעים לעין והמרווח, ובמתקניו החדישים המיועדים לנוחות החברים במקום (ולא "המטופלים", חלילה, כפי שהובהר לי). כרי דשאים מוריקים, בריכת ענק ולצידה ברכה קטנה יותר לילדים, חדר כושר, כורסאות עיסוי. הבעיה היחידה היא כרטיס הכניסה הקשוח שנדרש לצורך קבלת החברות במועדון יפה זה.
לצד אמצעי השיקום הפיזי, שניתן לראות בכל מקום, השיקום הנפשי נסתר מעין הן במאפייניו והן בטיפול בו, אך מלחמת "חרבות ברזל" שינתה במידה רבה את היחס כלפיו. שינוי, המהווה סגירת מעגל בהיסטוריה הישראלית של בריאות הנפש. עם חזרת השבויים מן השבי המצרי והסורי בשנת 1974, היה תחום הסיוע הנפשי לחיילים בישראל בראשית דרכו. חיילים ומפקדים כאחד התעלמו מחוק שימור המסה (הרגשית): רגשות קשים ורעילים אינם נעלמים, אלא מחלחלים. בסוף שנות השמונים תיאר הלל מיטלפונקט את מצוקתם הנפשית של החיילים בשיר שכתב עבור מאמי: "למלחמה יש רחם// אנחנו נולדים, לפחד יש חיים// שלא ידענו לפנים// גברים שוטים היינו, אבות ובעלים// הפכנו ציידים בשדות האדומים".
המידע בנושא הלך והתפתח בצה"ל עם השנים, ובעקבותיו, בשני העשורים האחרונים, גם במשטרה. עם זאת, צה"ל זכה לשני יתרונות משמעותיים על פני המשטרה ביחס למענה הנפשי: האחד, במשאבים ובאמצעים שעמדו לרשותו, והשני, בעצם הלגיטימציה להופעתם של תסמיני פוסט טראומה: בעוד הלם קרב הפך מונח שגור וידוע בישראל, תסמינים דומים אצל שוטרים מוכרים פחות ומקבלים הכרה פחותה לא רק מצד המדינה אלא גם מצד השוטרים עצמם.
עם זאת, המלחמה הנוכחית העמיקה והרחיבה את המודעות לנושא הפוסט טראומה, ושינוי זה חל בא לידי ביטוי במספר מישורים: במגוון ואיכות המענים המוצעים בידי המדינה; בשיפור המענים הניתנים לשוטרים (אם כי קשה עדיין להשוות בין משאבי המענה הצה"לי לזה המשטרתי); בהסרת הסטיגמה החברתית המסייעת להרמת מסך הבושה וההסתרה; ובפער הדורי בין המתמודדים החדשים עם הפגיעה הנפשית, לבין המתמודדים הוותיקים. מי שהשתתפו או משתתפים כיום בלחימה פעילה (במובן הרחב של העניין) אינם צריכים לפנות עוד לחפש את הסיוע, אלא הסיוע יוצא לחפש אותם, וכבר ברור שמי שמילאו תפקידים שונים – במשטרה ובצבא, בלחימה אך גם מחוץ לשדה הקרב, יזדקקו לייעוץ נפשי כלשהו: הכל ברור, הכל חשוף, הכל נגיש.
מוחמד, עודד וקולין
עם היציאה מבית הלוחם, קיבלתי הודעה שסיור המשטרה למחרת בוטל, בשל המצב הביטחוני. לכן, החלטתי להמיר את הסיור הקבוצתי בנסיעה לתחנת שדרות. אבל כבר כשניסיתי לצאת מבאר שבע למחרת בבוקר, הסתבר לי כי לגורל (ולווייז) היו רעיונות משלו. כי יש אנשים שמסוגלים לעבור ליד בית קברות צבאי בריטי בלי לעצור את רכבם בחריקת בלמים ולחתור למגע עם המצבות. אני, לצערי, איני נמנית עליהם. אז עצרתי להצצה קלה, ונשביתי בקסם.
בבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע נחים להם בשלוות עולמים חיילים אוסטרלים וניו זילנדים שנהרגו בזמן כיבוש העיר מידי התורכים בעת שלחמו בשורות הצבא הבריטי, בשנת 1917. בתי קברות דומים מצויים בירושלים, חיפה ורמלה, והרושם שהם מותירים בקרב מבקרים הוא כי יחסה של האימפריה הבריטית לחייליה המתים, עשרות שנים לאחר שחדלה להתקיים כאימפריה והפכה למדינה, הינו טוב יותר מזה שמעניקות אי אלו מדינות לאזרחיהן החיים.
הדשא נקצר קרוב לוודאי תוך שימוש בפלס, כי אין דרך אחרת להסביר את השוויון המדויק של אניציו. השג סימטרי זה ניתן לזקוף במידה רבה לזכות הגנן שלו, מחמוד, תושב חורה. הוא עובד בבית הקברות מאז שנת 1998, "עוד לפני שהיו כאן כל הבניינים הללו" הוא אומר, מחייך, ומצביע על הבניינים מולנו. שכרו משולם בידי חבר העמים הבריטי, בדייקנות אופיינית הן מבחינת מועד התשלום והן מבחינת הזכויות להן הוא ראוי לפי דיני העבודה המקומיים.
לאחר מכן הוא עורך לי סיור מהיר בין הקברים, מסביר על הסלבריטאים מבין החיילים הקבורים שם, ומוביל אותי לבית ההנצחה במקום. מוזאון זעיר זה הוקם ביום השנה המאה לקרב על באר שבע (31.10.17), בטקס רב רושם במהלכו שוחזר כיבוש העיר, בנוכחות ראשי ממשלות אוסטרליה וניו-זילנד. על מנת להשלים את הקוקטייל הרב-תרבותי במקום, של חיילים אוסטרלים וניו זילנדים מתים, גנן בדואי, מנהלן בריטי וחטטנית ישראלית, אני מוצאת בבית ההנצחה את קולין ונ
דנבורג (Vanderburg), עולה וותיק מאוסטרליה שמתמודד היטב עם תהפוכות החיים בארץ הקודש אך מתקשה עדיין
במאבק עם השפה העברית, ואת עודד פדר, חוקר שפרסם כמה מחקרים בנושא בית הקברות.
למזלי, כדי שלא אחטא בחריגה מנושאו המרכזי של הבלוג שלנו, משטרה ושיטור, המארחים האדיבים שלי חולקים עמי גם אגדה אורבנית עגומה, הקושרת את המקום למשטרה: בבית הקברות קבור חייל יהודי, שמצבתו מעוטרת במגן דוד. כשהגיעה אלמנתו לביקור בארץ, סיפרה לצוות בית ההנצחה על שוטר יהודי ששירת במשטרת המנדט, וביתו בת ה-12 נפטרה. מכיוון שבזמן מותה טרם הוקם בית קברות יהודי בבאר שבע, והאב-השוטר התעקש להביא את ביתו לקבר ישראל, הוא קבר את גופתה בתוך קברו של החייל היהודי.
רחל
ביציאה מבית הקברות הבריטי, אני מחפשת שוב בווייז את תחנת שדרות, אבל אז שמה לב שהיא ממוקמת בפארק התעשיה בעיר. או, במלים אחרות: הווייז הסתגל במהירות למציאות הישראלית הכאוטית, ושלח אותי אל תחנת המשטרה החדשה, והמעניינת פחות מבחינתי. לכן התקשרתי לאייל, לברר את כתובת התחנה הישנה. אייל נתן לי את הכתובת, אך גם הציע שאעצור בדרך במיצג הנובה. צייתתי, והתחלתי לנסוע בכיוון זה, עוקבת אחר הנחיות הווייז.
הנסיעה בכבישי הדרום זרועה קיבוצים, מושבים וערים קטנות, המפוזרים בדלילות לאורך הכבישים. תושביהם מכירים זה את זה לא פעם מילדות, או קשורים בקשרי חברות ומשפחה. ולאורך הדרך, פזורים מעל יישובים אלה עננים של גשם ושל מלחמה, אך לא רק מעל 'מפעל הטקסטיל הנטוש', שהפך להיות אחד הסמלים המזוהים ביותר עם מצוקות הדרום, אלא גם מעל רעים, סעד, כפר עזה, בארי ונחל עוז.
הדרך אל הנובה עוברת גם במושב פטיש, שטראומה דומה שלו אי שם בשנות החמישים (24.3.1955), של פיגוע ירי בידי מסתננים מעזה, בזמן חתונה, נשכחה זה מכבר. בעקבות הפיגוע בפטיש הודיעו תושביו, עולים ממגוון מדינות, כי הם מסרבים לגור במקום עד שיוחזר אליו הבטחון, ובן גוריון הגיב בהסלמת פעולות התגמול, ובהחלטה על כיבוש עזה וגרוש תושביה המצרים, שהיווה חלק מן השיקולים ליציאה למלחמת 1956. מאז, חוותה ישראל עוד ועוד סבבים מדממים דומים, עד לזה הנוכחי.
ובינתיים, מסתבר שתוכניותיי משתנות שוב, כי בכביש אליו הוביל אותי הווייז, נמצא שלט בו רשום כי הפניה לאופקים נמצאת משמאלי. ההגה נוטה מיד, באופן ספונטני, שמאלה. הצורך לראות את ביתה של רחל אדרי, בו נפצע אייל, היה חזק ממני. עצרתי בצד הכביש ושיניתי את הכתובת בווייז זו הפעם השלישית לאותו בוקר, לכתובת ביתה של רחל אדרי, רחוב התמר 12.
אריה עמית סיפר פעם כיצד התבקש לערוך סדנה לכוחות הבטחון האמריקאים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, וכבר ביום הראשון הטיל על תלמידיו משימה אחת פשוטה: לתכנן פיגוע. תלמידיו, המשובחים שבכוחות הבטחון האמריקאים, כעסו כמובן על הצבתם בתפקיד המחבלים, אך נדמה שזה תרגיל שכל ישראלי יבין את ההיגיון הפשוט העומד בבסיסו: דע את האויב. וכן, גם אני מתרגלת את התרגיל הזה בזמן הנסיעה ברחובות השכונה הקטנה והשקטה באופקים, בה התגוררה אדרי: מנסה להבין את נקודת מבטם של המחבלים שדהרו כאן 7.10, ולהבין מדוע דווקא ביתה נבחר על ידם.
במשטרה סבורים כי מדובר בכלל בטעות בניווט: לפי המפות שנמצאו בידי המחבלים, הם התכוונו להשתלט על משטרת אופקים, ממש כמו על משטרת שדרות, אך התבלבלו בין שלוש הכניסות לעיר ובחרו בכניסה הלא נכונה, וכך הגיעו לשכונה. שתי השערות נוספות נדמה לי שניתן לגזור ממיקומו של הבית: האחת, שזהו בית דו קומתי, עובדה המאפשרת לו לחלוש על סביבתו, והשנייה – שהוא פינתי, כך שניתן לקבל נקודת מבט טובה לשני הרחובות המצטלבים ממנו. כשאני מנסה לברר עם אייל גרמאי מדוע נבחר הבית הזה דווקא, ואם היו למחבלים שיקולים נוספים לדעתו פרט לאלה, הוא משיב מבלי להסס: "ברור שבגלל הריח של העוגיות".
ביתה של רחל אדרי עודנו עומד בשממונו, אבל מול הבית כבר משגשג לו דוכן משקאות תחת ציליה דהויה, שמוכר למבקרים במקום שתיה. כשבעליו נשאל בידי לקוח צמא אם יש לו די פרנסה, הוא עונה "כן, באים בלי עין הרע, חיילים שוטרים, סתם אנשים. מקווה שהעסק ילך טוב, בעזרת השם". כחילונית אינני מצליחה להתאפק ולא לתהות באזניו היכן הייתה עזרת השם בשבעה באוקטובר, ומדוע היה סיועה לתושבי השכונה, ממש כמו זה של צה"ל, חלקי ומאוחר כל כך.
בזמן שאני בוהה בשלט המנציח את רוני אבוהרון, אחד השוטרים שנהרגו בקרבות ליד ביתה של אדרי, מגיחה מולי קבוצה שלמה של שוטרים, ובראשה מדריך. אני תרה בעיני נואשות ביניהם, בחיפוש אחר סטודנטים שלמדו אצלי לאורך השנים, ויאפשרו לי להצטרף לסיור, ונכשלת. לכן, אני פונה לאחד השוטרים, ומבקשת ממנו בלחש את הבקשה האינדיאנית עתיקת היומין: "קח אותי אל המנהיג שלכם". והמפקד – מפגין הוגנות תהליכית מופתית ממש: מאזין ברוב קשב לנימוקיי, ומסכים לבקשה.
בשלב זה מצטרף אל מדריך הקבוצה אחד מתושבי המקום, והוא מתאר להם את דמותה של אדרי, את אישיותה הכובשת, ולדבריו "זה היה המזל הגדול שלה, שהיא חבר'מנית, ידעה לדבר איתם. אם היא הייתה איזה אשכנזייה צווחנית ומעצבנת, היו ממזמן כבר מורידים אותה". כמי שבהחלט עונה לכל שלושת התארים המפוקפקים הללו גם יחד, אני נאלצת להבליע חיוך, ונדמה לי שכמה מהשוטרים הסובבים אותי מסכימים עם מסקנתי זו: אכן, סיכויי לשרוד בידי המחבלים היו ללא ספק מעטים יותר.
הנובה
ממש כמו בשיר החתונה של מאמי, כך גם בנובה עצמה, נקודת המוצא הנינוחה בראשית האירוע הייתה כי "הזמן לא דוחק, החיים לפנינו". אך בשני המקרים, השמחה נקטעת ברגע מוגדר בזמן: אצל מאמי, "בחצות השמחה נגמרת", האורחים מתפזרים לדרכם, הבעל הטרי לובש מדים וחוזר למילואים. בנובה, הסתיימה השמחה בשעה 6:24 בדיוק, עת מבלים שטופי אושר הפכו להמון מבוהל שנס על חייו.
חייזר כי ינחת באזור רעים, יתקשה להאמין לאירועים שאירעו אך לפני חודשים ספורים במקום. מיצג הנובה, המוכר היטב גם לישראלים שטרם ביקרו בו, מבקש להעניק לזוועה ייצוג מוחשי יותר. הרעיון העומד בבסיסו פשוט: עמודי מתכת שלמרגלותיהם פרגים אדומים עשויים מאבן, ובראשם נעוצה תמונה של כל אחד מן הקורבנות שנרצחו במקום. התמונות במיצג מגוונת: בחלקן מופיעים צעירים מחויכים, שלווים, הניצבים מול נופים מרהיבים של הרים, יערות ואגמים, בטיול הגדול אחרי צבא, או טיול אחר. תמונות אחרות הן צילומי סלפי שצולמו ברגע מקרי בזמן.
המיצג של הנובה שונה בתכלית מבית הקברות הבריטי בו ביקרתי בבוקר: נכון, זהו מיצג ולא בית קברות, ועדיין תהום עמוקה של פער תרבותי מפרידה בין דרך ההנצחה המאורגנת והסדורה של האימפריה הבריטית, לבין ההנצחה העממית של קורבנות הנובה. בעוד בבית הקברות הבריטי אפילו הדשא גדל בגובה אחיד, מיצג הנובה הוא האח הקטן, הפרוע והססגוני של עולם ההנצחה, בו מוקפים המתים בכל צבעי הקשת. החריג הוא הנורמה, והנורמה היא החריג.
כך, מיצג הנובה יוצר שילוב של האוניברסלי והלוקלי, הממלכתי והאינדיבידואלי, בתוך כור היתוך של כאב קולקטיבי ולאומי. ניתן למצוא שם את דגלי ישראל, קנדה, ארה"ב, דגל משטרת ישראל, וגם את דגל עיריית רעננה ודגל של שודדי ים. בין עמודי התמונות מסתובבים חיילים, שוטרים, זוג חרדי, קבוצה דומעת של צעירי "תגלית" ואוטובוס של חב"ד. בשלב כלשהו מגיעים למקום גם שלושה קומאנדקרים עם מרגמה על גגם, ומהם קופצים לוחמים חמושים, שבאו לבקר במיצג; כל אותם לוחמים ותחמושת שחסרו עד כאב – או עד מוות, ליתר דיוק – בשבעה באוקטובר.
השילוב בין נושא מחקר אחר שלי, אסון מירון, לבין הנובה, מוביל להרהורים נוגים אודות אסונות המוניים, שכן חרף המאפיינים השונים בתכלית של שני האירועים, הדתי והחילוני, הרי שבשניהם הופיע השילוש הקדוש, הממקסם את ממדי הנזק באסונות: הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, והדמוגרפיה של הקהל. במירון אלו הסמיכות לגבול הצפון, על הטילים ועל המחבלים שבו, ל"ג בעומר, שבמרכזו הדלקת אש בלב אזור מיוער, כביש אחד צר שעולה במשעול הררי, חג שמתרחש באביב ונע בין שרב הגורם להתייבשויות לגשם שעלול לגרום להחלקה ומעידה, וקהל חרדי עצום ממדים שמאז קום המדינה התעלם מהנחיות הממשלה בנושא.
בנובה, לעומת זאת, התאפשר האסון והתעצמו ממדיו בעקבות הסמיכות לגבול עזה, כביש אחד בלבד המוביל למקום והוא ארוך, צר וחשוף, שלא לשווא זכה בשבת השחורה לכינוי "ציר המוות", והקל על מלאכת הטבח של המחבלים, וחתך דמוגרפי של המבלים המצביע על כך שרבים מהם היו עירוניים, שלא הכירו את האזור ולא ידעו כיצד לנווט בו, במיוחד כשה-GPS שלהם קרס וכך גם גופם של חלק מהם, בהשפעת חומרים משני תודעה.
שירת הסטיקר
גם לאחר המוות, השוויון איננו מובטח, ופערים מעמדיים, לאומיים, תרבותיים וחברתיים ימשיכו להתקיים. יש מי שהנצחתם צנועה ומתמצה בתמונת המיצג, בעוד אצל אחרים ידם של בני משפחה וחברים השיגה כדי יצירת פרויקט הנצחה, הצבת שלט גדול, הערות בכתב יד על גבי המיגוניות, או הדפסת סטיקרים לזכרם של הנרצחים.
ואכן, שירת הסטיקר מעולם לא הייתה עזה יותר מכפי שהיא בעקבות המלחמה האחרונה, ורבים מהם גודשים כל קיר מיגונית ושלט באזור. הפורמט של רובם דומה, והם כוללים תמונות ולצידן משפטים קצרים, המייצרים דיאלוג כפול, מתמשך, בין החיים למתים: עם החיים המבקרים במקום, אותם מיידעים הסטיקרים מי היה הנרצח, ועם המתים, בברכה לדרכם האחרונה. רבים מן המשפטים קצרים וגנריים, נוסח "תמשיך לרקוד למעלה", או "היא תמיד בחרה בטוב". את לבי כבש הסטיקר של אליהו מאיר, שהמוטו שלו לחיים, כך מסתבר, היה "אל תהיה מזלג בעולם של מרקים".
ליד תמונת השוטרים, לעומת זאת, יש מסרים מאופקים בהרבה, אם בכלל, ובעיקר פרטים יבשים כגון גיל, תפקיד, מצב משפחתי. אז אולי ניתן להציע עבורם את ברכת הפרידה הבאה: מקווה שתדעו לנוח בעולם הבא, יותר משהצלחתם לנוח בעולם הזה. שתדעו להפיק את המירב מעולם בו אפילו למלאכים אסור לעבוד שלדי, אך עבודתם בכל מקרה מיועדת עבורכם ולמענכם. שבמוצאי שבת תבלו מעתה במסיבות בלבד, ולא בבלפור או בקפלן, ושתגיעו לשם רק כדי לרקוד, ולא כדי להשלים שכר. שתשמעו מוזיקה לא בגלל שהיא מטרידה את מנוחת השכנים, אלא כזו שבחרתם ואתם אוהבים. שתשתו אלכוהול כדי לקבל ראש טוב, ולא כדי לשכוח את כאבי הנפש. שתמצאו זמן לקרוא ספר, או אולי אפילו לכתוב אחד. שארוחות הגורמה שם למעלה יצליחו להדחיק את טראומת החמגשיות מהתחנה, ואת הסנדויצ'ים המעליבים מכנסיית הקבר ומירון. שתחתרו למגע עם רגשות בלבד, ותמצאו את הזמן ואת האומץ לשכב על ספת קצינת מע"ן; כי את המראות שהספקתם לראות ברגעים האחרונים לחייכם, גם מלאך המוות לא ימחק בחרמשו. ועיקר שכחתי: שאולי אפילו תפגשו שם למעלה כמה מפגינים, שיתנצלו על שכפו עליכם לעבוד מדי שבת, ללא תשלום, ומנעו מכם מנוחה וזמן איכות עם המשפחה. ומי יודע, אולי גם יתנצלו ויבהירו שלא אליכם התכוונו כשצרחו בכזו אדיקות, מדי שבוע, באזניכם: "בושה, בושה, בושה".