כולנו מצפים משוטרים להקריב את חייהם למען בטחון הציבור. עם זאת, כמעט אף פעם איננו עוצרים כדי לשאול את השאלה המתבקשת: מדוע, בעצם? זאת, עוד בטרם הוזכרו תנאי עבודתם המעליבים, הפגיעה הקשה של שעות העבודה בחיי המשפחה שלהם, ויחס הציבור כלפיהם שאינו אוהד בלשון המעטה. שאלה זו הפכה מסקרנת במיוחד אחרי 7.10, עת שוטרים הסתערו מתוך בתיהם הפרטיים בכפכפים ומכנסיים קצרים, חמושים באקדחים מול מספר עצום של מחבלים חמושים היטב, תוך שהם מותירים את בני משפחתם לבדם בבית. אשתו של מרטין קוזמיצקס סיפרה בראיון שובר לב, כי הוא אפילו לא עצר להפרד ממנה כשיצא בריצה מביתם באותו יום, ולא חזר. "אני פשוט שומעת את הדלת נטרקת כשהוא יוצא. לא נפרד. לא הספקנו להפרד".
בפוסט שפורסם כאן לפני כמה שבועות, תואר כיצד החליט אייל גרמאי, שוטר יס"מ, להכנס לבית מסוים דווקא, באופקים, באותו הבוקר: הוא ראה שלוש גופות מוטלות מחוץ לבית, וכמה מחסניות קלצ'ניקוב ריקות מוטלות בחצר. דווקא שני פריטי מידע אלה, שהיו גורמים לרובנו לנוס מהמקום בבהלה, גרמו לו לבחור להכנס בדיוק אל אותו מקום. ולא, עצם השתייכותו לכוחות הבטחון איננה הופכת את החלטתו זו למובנת מאליה: אחד המקרים הבולטים להחלטה הפוכה שהתפרסמו בשנים האחרונות, היה בעת התרחשות טבח בבית ספר בארצות הברית, כאשר השוטרים המתינו לתגבורת מחוץ לבית הספר ונכנסו אליו באיחור טרגי של 74 דקות, רק לאחר שנרצחו כבר 19 ילדים ושתי מורות.
לפיכך, מצאתי עניין רב במחקר שערכו ד"ר ניוה גולן-נדיר ופרופ' ניסים (נסי) כהן, שהתמקד בשאלה זו בדיוק, ואשר שימש נקודת מוצא לראיון שקיימתי עם ד"ר גולן-נדיר ביוני 2024. גולן-נדיר החלה את דרכה באקדמיה באוניברסיטת תל-אביב. את הדוקטורט כתבה במחלקה לממשל ורעיון מדיני בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, והמשיכה שם ללימודי פוסט-דוקטורט במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית בהנחייתו של פרופ' ניסים כהן, עימו כתבה את המחקר שעורר את סקרנותי. כיום גולן-נדיר חוקרת אורחת ב-NYU. מחקריה מתמקדים בפוליטיקה השוואתית ומנהל ציבורי, ובעיקר בבירוקרטים ברמת הרחוב: אותם עובדי ציבור הנדרשים לתרגם את המדיניות לעשיה, לפגוש את האזרח, ולהעניק לו את השירות הנדרש. לקטגוריה זו משתייכים כל מי שעובדים בשירות הציבורי, כגון עו"ס משירותי הרווחה, אחיות, רופאים ושוטרים (אך לא אנשי צבא). קבוצה זו ראויה לתשומת לב מחקרית מיוחדת כי הם אלה שיקבעו את הדרך בה יאכפו חוקים, תקנות ונהלים בחיי היום יום, זאת בהתאם לשיקול הדעת הרחב שניתן להם על פי חוק, ולעתים הם אף יפתחו פרקטיקות חדשות, שיהיו כה יעילות עד שיתורגמו בעצמן למדיניות.
כדוגמה לכך, היא ממחישה את המורכבות בעבודתם של עובדי משרד הרווחה: "הם נדרשים ליישם מדיניות של המשרד, אבל אז יש את הפקידים שאיתם האזרח נפגש, ויש את העובדים הסוציאליים, ויש את ספר חוקים שקובע עשה ואל תעשה. אז למשל החוק קובע שאם קורה משהו צריך להוציא את הילדים מהבית, אבל אין רשימה סגורה וברורה של מקרים שמצדיקים את זה. בחוק יש המון שטח אפור, ואז העובדת הסוציאלית מגיעה, ויש לה שיקול דעת ביישום המדיניות. זה שיקול דעת שמבוסס על ניסיון, הבנה של חוסרים שקיימים בחוק היבש, וזו היכולת הגדולה ביותר שלהם בעצם, לעשות שימוש בשיקול דעת ששונה מעט מהמדיניות הקיימת".
בשנים האחרונות, גולן-נדיר היא גם עמיתת מחקר במכון לחירות ואחריות בביה"ס לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, וחלק ממחקריה עדיין עוסקים בשיקול הדעת של עובדי הציבור, אשר המשטרה מספקת הבט ייחודי לבחינתו. את הסקרנות המחקרית שהובילה אותה לחקור שוטרים דווקא הסבירה בייחודיות עיסוקם: "גם לעובדי ציבור אחרים יש סמכויות מורכבות, ובעלות השפעה רבה. גם עבור עובדת סוציאלית, תהליך של הוצאת ילד מהבית זה לא דבר שהולך ברגל. וכמו אצל עובדי ציבור אחרים, יש מערכת כפולה של שיקולים. תחשבי על רופא למשל: מצד אחד הוא חייב לחסוך כסף למערכת, ומצד שני, הוא חייב להעניק את הטיפול הכי טוב למטופל. אבל אצל השוטרים כל זה עוד יותר משמעותי: אף אחד מהבירוקרטים ברמת הרחוב לא הולך עם אקדח בכיס, אבל סיכון החיים אצל שוטרים הוא ברמה הזו. והסיפור כאן מנקודת מבטנו היה על תפקידים מסכני חיים, כמו יחידות לחימה, או מגיבים ראשונים בפיגועים. השאלה מה גורם לבירוקרט ברמת הרחוב לתת את המשאב הכי חשוב ויקר, החיים שלו, עבור אחרים? נכון, יש המון עבודות שמעורב בהן סיכון, ויש אלימות גם נגד מורות, ואלימות נגד רופאים בבית חולים, אבל אף אחד לא בא וחותם על חוזה שאומר שאני מיישם את המדיניות, ואתן בתמורה את המשאב היקר הזה – החיים. הרי אין לאדם משאב יקר מאשר החיים שלו".
מדוע כל כך טוב למות בעד ארצנו, בעצם?
סקרנות מחקרית בסיסית זו, לצד מפגשים באקדמיה עם שוטרים שלמדו אצלם בקורסים או הגיעו להשתלמויות, ושיחות שהתעוררו איתם בנושא בכיתה ומחוצה לה, הובילו את גולן-נדיר ואת כהן לחקור את הנושא, בניסיון להבין את המוטיבציות והתהליכים המובילים עובדי ציבור לסכן את עצמם למען הזולת. במסגרת המחקר שנערך בשנים 2016-2015, הם השתמשו בכלי מחקר איכותניים (בכלל זאת קבוצות מיקוד וראיונות עומק) בכדי לחקור שוטרים שהגדרת תפקידם במישור הפורמלי כוללת סיכון מוגבר לחיים, דוגמת יוצאי יחידות יס"מ וימ"מ.
ממצאי המחקר הצביעו על כך שהשוטרים ערכו פעמים רבות תהליך קבלת החלטות אינטואיטיבי ומהיר, ללא שקלול מדוקדק של הסיכונים הכרוכים בהתערבות. ועדיין, גם תהליך מהיר זה הושפע הן מערכים מקצועיים של חובה ואחריות חברתית, והן מרכיבים הקשורים באישיותו ובחינוכו של השוטר. עוד העלה המחקר, כי בעקבות השתתפותם באירועים מסכני חיים חוו השוטרים אמנם סיפוק רב, אך היו לכך גם השלכות נפשיות קשות. המחקר הוביל אותם לשלוש רמות של גורמים המניעים שוטרים להקריב את חייהם: הרמה האינדיבידואלית, הרמה הארגונית, והסביבה בתוכה הם פועלים.
ברמה האינדיבידואלית, אנשים, מטבעם, חותרים לכבוד והכרה במעשיהם, באומץ ליבם, בין אם בחייהם המקצועיים, ובין אם בחייהם הפרטיים, בשעות הפנאי, כפי שימחיש למשל העיסוק בספורט אתגרי שאפיין רבים מן המרואיינים. עם זאת, מילת המפתח שחזרה בראיונות הייתה הציונות, כאידאולוגיה, והמרואיינים הדגישו כי תפיסת עולמם ארוגה סביב עקרון מארגן זה. כך סיכמה גולן-נדיר את הרמה האינדיבידואלית: "השוטר בעצם אומר כאן – זה אני, זו האישיות שלי. אני עושה את זה גם במקומות אחרים, גם בספורט האתגרי, וגם במשטרה. גם אם אני לא בתפקיד, אבל אני אראה מצב שמצריך שוטר, אקפוץ לתוכו כדי לעזור, לטפל. זה האופי שלי. זה העניין של להציל את הזולת, של תחושת שליחות, ציונות, זו המדינה שלי, אנחנו בשעת משבר. הרכיב הזה כל כך חזק כאן, שאפשר היה לראות אותו בשבעה באוקטובר לא רק על שוטרים, אלא גם על אזרחים, על חיילים שיצאו לטיול וחזרו לעבודה, אחריות אישית של כל אזרח".
ברמה השנייה, של המדיניות הארגונית, שם המחקר דגש על התנאים בארגון בתוכו פועלים המרואיינים. "מאד חשוב מה הציפיות של המנהלים שלי, וגם של קבוצת השווים שלי, השוטרים שאיתי בצוות. אני רוצה לעמוד בציפיות שלהם. אני ביחידה לוחמת של המשטרה, ומצפים ממני לעשות את זה, ובשביל זה אסכן את החיים שלי. נכון, יש גם את עניין אפשרויות קידום, אבל העיקר הוא שאכפת לי מהנורמות של הארגון". ובהקשר הישראלי, אם חייזר היה נוחת כאן ממאדים, והיינו נדרשים לתמצת עבורו את מהותה של משטרת ישראל, נדמה שניתן היה להסתפק בשתי מלים: חתירה למגע. לפיכך, זהו הרכיב הפשוט והברור ביותר מבין השלושה.
ברמה השלישית, מצויה הסביבה בתוכה פועל השוטר: "האם זו סביבה שלווה יותר? סוערת? מקוטבת? ואולי אלה ההעדפות שלו דווקא, לעבוד בסביבה מאתגרת יותר? אבל הסביבה שהשוטר נמצא בה קובעת האם ומדוע יסכן את חייו. האם יהיה לו חשוב שהאזרחים ירגישו שהוא באמת שם כדי לשמור עליהם". אך הסביבה היא חרב פיפיות, ועשויה להשפיע גם בכיוון הפוך, היא מסבירה במהלך השיחה. זו לדבריה גם הסיבה לגל ההתפטרויות הרחב בארגוני משטרה בארצות הברית, שהחל במהלך הקורונה ולאחריה: "כוח אדם חסר היום כמובן במשטרה בכל מקום. אנשים לא רוצים להיות יותר בירוקרטים ברמת הרחוב: זה לא מתגמל, המפגש קשה, ובגלל זה לשירות הציבורי חסרים כל כך הרבה עובדים. בארצות הברית, זה רק גבר לאחר הריגתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר, כי אז שוטר אחר אומר לעצמו: 'זה מכתים את השם שלי, זה גורם למשטרה להראות רע, ואני לא רוצה להיות חלק מזה'".
בישראל, לעומת זאת, מתרחש תהליך שונה: אמנם, גם כאן הובילה הקורונה לתהליכים דומים במידת מה בשוק העבודה, להתפטרויות רבות לצד מחסור בידיים עובדות, וגם המשטרה מתקשה למלא תקנים. מאידך, יתכן וקיימת כאן נכונות גבוהה יותר של שוטרים למות למען המדינה, הנעוצה בשיקולים לאומיים, לדבריה: "הרכיב הקולקטיבי הישראלי, שאומר זה אנחנו נגדם, זה היהודים נגד כל העולם, אז אם אני נמצא כאן, ויכול לסייע, אז אני עושה את זה. אבל עדיין – תלוי מתי. כי ברגע שאני מפולג מבפנים, אז מאד קל לי לעזור בסיטואציות ברורות נורמטיבית, כשברור שזה אנחנו נגדם. במצבים כאלה, שוטר יקפוץ הרבה יותר".
היא ממחישה טענה זו באמצעות שתי דוגמאות מובהקות: האחת של עובד זר מתעלל באישה יהודייה, והשניה של פלסטיני שמציק לנערות בהתנחלות". כמו שבנדיקט אנדרסון כתב בספרו 'קהילות מדומיינות', אז קל לכולנו, לאזרחים ולשוטרים, לדמיין את הקולקטיב פה. לדמיין את הקהילה שלי. אבל העובד הזר, או הפלסטיני הזה – הם לא שייכים אלי והם לא חלק מהקולקטיב שלי. אז אירועים כמו בשתי הדוגמאות האלה, הופכים ביתר קלות לאירוע שאני כשוטר צריך להתערב בו. בישראל יש דברים שאין במקומות אחרים – למשל כל דבר מיד מתורגם לרקע פלילי או לאומני. זה לא היה קורה בארה"ב. ברגע שיש משהו בין פלסטיני ליהודי צריך להעביר את זה הלאה לשב"כ. אז חוץ מזה שמדובר בתפקיד שלי, אז יש כאן גם אידיאולוגיה, ציונות, ואני שומר על קולקטיב מסוים, גם כשאני חייל, או שוטר, או שוטר בחופשה".
נושא מעניין נוסף בהקשר זה היה השפעתו הייחודית של השירות בצבא על המשטרה והיחס כלפיה בהקשרים חברתיים רחבים יותר: "יש פה גם את העניין של צה"ל, כי לשוטרים יש גם את העבר שלהם בתור חיילים, ויש להם הכשרה עוד מהצבא. חלקם התחילו את השירות למדינה בצבא והמשיך הלאה לתחנה המתבקשת הבאה – המשטרה. אבל יש להם את ההכשרה, את הידע, ולכן הם קפצו. הם רואים את זה בדיוק כמו שוטר לא בתפקיד, שרואה את חובתו לבוא ולעזור כשצריך. אבל יש כאן גם את הצד השני של המטבע – כי הסיפור של הצבא הוא חלק מזה שבישראל לא מכבדים שוטרים: כולם היו בצבא, והם חושבים שהם חלק מזה. ושלשוטר אין מספיק חלק. האזרחים אומרים לעצמם 'היינו בביטחון, בשמירה, יש לנו רישיון לנשק', וזה מתורגם גם לפעמים ליחס אל הנחיה של שוטר כהמלצה בלבד".
ואמנם, באופן לא מפתיע, מידת האמון של הציבור הישראלי במשטרה איננה מן הגבוהות. המכון לחירות ואחריות במסגרתו היא חוקרת, עורך אחת לחודש סקרי דעת קהל הבוחנים את עמדת הציבור במוסדות פוליטיים, על מנת לאמוד את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. על פי ממצאי המכון, עם פרוץ המלחמה חלה עליה משמעותית באמון הציבור במשטרה, מ-27% בחודש שקדם למלחמה (ספטמבר), ל-51% באוקטובר 2023. אולם כפי שמתרחש תדיר גם במדינות אחרות, היפוך מגמה מהיר הסתמן תוך זמן קצר, וחזר לרמות האמון שהיו קיימות בציבור לפני המלחמה. נכון ליוני 2024, מדד האמון במשטרה לפי נתוני המכון עמד על 33%, או, במלים אחרות – רק שליש מהציבור נותן כיום אמון במשטרה.
מכיוון שהסקר שעורך המכון איננו כולל מאפיינים אישיים של הנבדקים, באמצעותם ניתן יהיה לנתח מגמות שונות בחברה הישראלית, היא איננה יכולה לדעת מדוע גם באוקטובר 2023 עדיין זכו השוטרים לרף אמון נמוך יחסית, של מעט יותר ממחצית מן האוכלוסיה בלבד. עם זאת, השערתה שלה בעניין היא כי הציבור חש שהמשטרה מושפעת משיקולים פוליטיים של השר הממונה עליה, דבר הפוגם באמינותה בעיניו במידה רבה. בנוסף, לצד החשש מפני פוליטיזציה, מצויות גם פרשיות המופיעות תדיר בתקשורת כמו הסערה סביב מינוי המפכ"ל, או פרשיות ספציפיות החושפות אירועי קיצון ביחס לשוטרים, שגם אם אינן מייצגות את המשטרה כארגון, פוגעות בתדמיתו.
בעיית מאקרו אחרת ביחס לשיקול דעתם של שוטרים בשטח, הייחודית לישראל בממדיה ובמאפייניה, היא השפעתה הניכרת של הדת על הפוליטיקה. כוחן הרב של המפלגות הדתיות הפך אותן לגורם מכריע בפוליטיקה הישראלית כבר מהשנים הראשונות, בשל אחיזתן ב-20-15% מהכוח הפוליטי. חוק הבחירה הישירה רק העצים את הבעייתיות בהקשר זה, והפך את עבודת הבירוקרטים ברמת הרחוב למורכבת במיוחד: "קחי למשל הצבא בהתנתקות: הדילמה היא איך אני עושה משהו שאני חייב לעשות, אבל לא מאמין בו. או למשל כששולחים שוטר להפגנות, והוא אומר לעצמו: 'אני כשוטר מאמין שהם צריכים להפגין, ואני מאמין שצריך להחזיר את החטופים, אבל אני צריך לשמור בהפגנה הזו על הסדר הציבורי'. צריך להבין את המורכבות של שוטר שמגיע להפגנה כזו – הוא חתום, הוא נשבע, הוא צריך לעשות".
דילמה זו קיימת לדבריה לא רק ברמת המיקרו, של הקושי הרגשי של הפרט במדים, אלא גם ברמת המאקרו: "יש גבולות גזרה שגם ממשלה יכולה לשחק ביניהם. אלה גבולות שאמורים להיות מאד מוגדרים במוסדות המדינה, שסביבם צריך או לא צריך לנהל אירועים, ויש חוק יבש שאומר לעשות או לא לעשות. אבל אז באים שחקנים פוליטיים, שמונעים משיקולים פוליטיים, ואומרים שצריך לעשות, ואז קורה אסון, כמו במירון. והבעיה היא שדווקא שם המשטרה הייתה זו שכן שיחקה לפי כללי המשחק המוסדיים, אבל הגיע כוח פוליטי שהייתה לו לפי החוק אפשרות להגמיש את כללי המשחק האלה, וקיבל החלטה בגלל שיקולים זרים. ושם, בדיוק שם, היה הכשל. המשטרה לא כשלה במירון, המשטרה היא זו שהזהירה. המשטרה עשתה את העבודה שלה, הם אלה שהיו בסוף בשטח, והיו צריכים להתמודד עם האירוע ועם התוצאות הקשות שלו, אבל בסוף הם עוד חטפו מהבוץ שעף לכל עבר, וזה היה בעוכריהם מבחינת אמון הציבור. ועדיין – כן צריך להזכיר שהם התנהגו לפי כללי המשחק".
אם כך, מהן המסקנות האופרטיביות מכל הנתונים הללו ביחס למשטרה? במחקר עצמו, הצביעו גולן-נדיר וכהן על חשיבות הטמעת ערכים ציבוריים אצל עובדי המגזר הציבורי, באמצעות תהליכי גיוס והכשרה מתאימים, וכן על חשיבותו של מענה נפשי למצוקות העשויות להתעורר בעקבות אירועים מסכני חיים בהם משתתפים שוטרים. נראה, שלמסקנה זו שהייתה נכונה במועד פרסום המאמר, יש חשיבות מוגברת כיום, אחרי השבעה באוקטובר. מסקנה אחרת שלה, הנגזרת ממחקרים אחרים שעשתה, היא נחיצות חיזוק אמון הציבור במשטרה: "לא משנה מי השר הממונה, הארגון חייב להצטייר כארגון שאין בו איפה ואיפה. כמו שהנשיא אומר אני הנשיא של כולם, הם צריכים להיות מסוגלים להגיד אנחנו המשטרה של כולם".
המלצה שלישית שלה מתמקדת בחשיבות פעילותה של המשטרה בכל ערוצי התקשורת האפשריים: "הם צריכים להיות נגישים ברשתות החברתיות, טיק טוק, פייסבוק. אתם רוצים שיראו אתכם? תהיו שם. הייטרים כותבים לכם? שתמיד יהיה מישהו שעונה. כל הזמן הסברה. יש פרשיה חדשה? יפה. תסבירו איך עשיתם, מה עשיתם, לשחרר התנצלויות – 'מצטערים שנכשלנו ולא היינו מספיק שקופים בנושאים מסוימים, שלא שמרנו מספיק, שאיפשרנו משהו'. להדגיש כל הזמן שאנחנו חלק".
אך אין די ברשתות חברתיות, ונדרש הרבה מעבר לכך, לדבריה: "צריך בריין סטורמינג רציני על העלאת קרנה של המשטרה בישראל. נראה שהמצב ממש חמור אם כבר בדצמבר 2023 עמדנו על 44% אמון, וכשהסתכלתי על הנתונים של חודש יוני ממש לא האמנתי שאנחנו עומדים על 33%. אז הנה רעיון בשבילם: שיוציאו קצינים מצטיינים, שוטרים מצטיינים, שיבחרו את הקרם דה לה קרם מתוך האנשים שלהם, וישלחו אותם לעשות באוניברסיטאות הסברה על המשטרה. שהשוטרים האלה ידברו עם הסטודנטים על הטוב והרע, איך הם רוצים לשפר, ושיגייסו עוד אנשים שדומים להם".
בסיום הריאיון, אני מנסה לסחוט ממנה את התשובה לשאלה השנואה עלי ביותר ביקום, אך גם המסקרנת ביותר: כיצד תראה המשטרה בעוד ארבע שנים. למרות שהשיחה התקיימה בטלפון, היה נדמה לי שאני חשה בחיוך קל מצידו השני של הקו: "במדינה אחרת ניתן היה לחזות מה הולך לקרות עוד ארבע שנים" היא משיבה "אבל בישראל אין לך מושג, כי את אפילו לא יודעת איך תראה הממשלה או מי יהיה ראש הממשלה בעוד ארבע שנים. בתחום החינוך למשל עושים רפורמות מטורפות, ואז אחרי שנה השר מתחלף, והכל משתנה. במדינה מתוקנת, כשיש ממשלה קבועה, אפשר היה לענות על שאלה כזו, וחשוב לדעת שיציבות לפעמים חשובה יותר בדמוקרטיה מאשר החלפה של ממשלה לא פופולרית. אבל ישראל לא יודעת מה זו יציבות, והיא מתקשה מאד לייצר אותה. ואז זה משליך גם על המשטרה: כי רק ברגע שתדעי מי האקזקיוטיבה, מי הממשלה, מי המנהלים של השוטרים, אפשר יהיה לנסות לחזות מה יהיה. אבל עדיין, יש במשטרה הרבה אנשים טובים, הם כולם הלב שלהם במקום הנכון. וברגע שיגיע דרג ניהולי, פוליטי ומקצועי, שלא יפגע במוסד החשוב הזה, שייתן לו לתפקד בצורה נכונה, במנותק מהפוליטיקה, הרבה דברים ישתנו שם".