היא קטנת קומה, מאופקת, קולה חרישי. קל להחמיץ אותה בכיתה הגדולה והרועשת הזו, שרק הופכת להיות רועשת אף יותר לקראת סוף הקורס. אס"ק, אותו ביטוי שלמדתי מהשוטרים שלימדתי לאורך השנים (אווירת סוף קורס) מעולם לא היה נכון יותר באקדמיה בסמסטר זה, שאין דרך להתחיל ולתאר את קורותיו. כמו בשדה הקרב, כך גם באקדמיה, הישן והמוכר ננטש לטובת ההווה הסהרורי, ואנחנו צריכות להמציא את עצמנו בכל רגע מחדש.
היא ממתינה עד שכל הסטודנטיות שביקשו לשוחח איתי לאחר השיעור הולכות לדרכן, ואז היא מתיישבת מולי, אומרת בדיוק ארבע מלים – "הבטחתי לעצמי שלא אבכה", ועוד בטרם סיימה אותן דמעה סוררת זולגת דומם במורד לחיה, ואליה מצטרפות חיש מהר עוד רבות אחרות.
היא נשואה לשוטר מזה שנים ארוכות, ועוד שוטר מהסוג הגרוע ביותר, שרואה בעבודתו שליחות, ולכן אין סיכוי שיעזוב אותה, גם כשהדברים הופכים לקשים מנשוא. והם אכן הפכו קשים מנשוא בשבעה באוקטובר, עת הגיע יחד עם רבים מחבריו לשדות הקטל האדומים מדם בדרום. בשבועות הראשונים של המלחמה עשה שם משמרות ארוכות, מגיע מאוחר בלילה לביתו, למחרת חוזר אל לב המאפליה, וחוזר חלילה. ושותק. בעיקר שותק.
לאחר מכן חזר, לפחות לכאורה, לעבודתו הרגילה במשטרה, אך השגרה הייתה ממנו והלאה. הוא הפך זועף, מסתגר, איבד ממשקל גופו, צעק על הילדים שהיו תמיד בבת עינו, ולא ידע את נפשו מצער לאחר אותן התפרצויות זעם. כשהחלה שנת הלימודים באקדמיה התעקש שתשוב ללימודים, ושאין שום בעיה, הוא יטפל בכל מה שצריך. אבל, היא אומרת בחיוך מריר, גם בעצמו הוא לא מסוגל לטפל, בשל עוצמת הקושי שהוא חווה. לילותיו טרופים אף יותר מן הימים, עת כל מתיו מתקבצים אל בין כתלי ביתם, מטילים את צילם על הקירות, ואינם נותנים לדייריו מנוח. הוא בוכה תדיר מתוך שנתו, חורק שיניים וצועק. היא, מצידה, מתגנבת כל לילה אל הנשק שלו, ומעבירה אותו לצד שלה של המיטה, מחשש שיעשה בו שימוש בטעות באישון ליל, נגדה או נגד הילדים.
אז כן, המשטרה הציעה לו סל טיפולים מגוון, הוא הלך פעם אחת לפסיכולוג, אך לא ממש הצליח להפתח. כמו שוטרים רבים אחרים, החשיפה לאדם זר וההודאה בקושי שונים כל כך מערכי הגבריות שלהם עצמם, ושל הארגון. הוא אמנם מבלה שעות ארוכות עם חבריו לעבודה, עימם היה גם בדרום, והם מהווים לו תמיכה ומשענת יותר מכל טיפול, אך איתה הוא עדיין איננו חולק את הדברים שחווה, כחושש שאין ביכולתה לשאתם.
אבל היא נחושה לצאת למסע של תיקון, ולתמוך בו עד שחייו ישובו למסלולם. המראה החיצוני שלה מטעה, ויש בה כוחות ונחישות לשאת את המשא הכבד שהוטל עליה לפתע כך באמצע החיים, כמו גם על רבות אחרות שנאלצות לחיות את מה שהפך לשגרה קשה מנשוא. כשאני מנסה לשכנע אותה לגשת לראש החוג ולבקש ממנו את ההקלות השמורות לנשות המילואימניקים, היא תוהה אם אמנם ראוי לעשות כן, מסרבת גם לחסד מועט זה שמאפשרת לה האקדמיה. התרגלה לעומס ולקושי. עם זאת, היא איננה יכולה להמשיך לעבוד במשרה מלאה כפי שעבדה קודם לכן, והיא עובדת כעת מספר מועט של שעות ביום, כדי שתוכל להיות כמה שיותר איתו ועם הילדים, חוששת פתאם להשאיר אותם עם אביהם מולידם, תחושה שזרה לה בתכלית, ממש כמו הגבר איתו חלקה את חייה עד כה, והפך אף הוא לזר. וכמו בשיר היפה של רחל שפירא, היא ספק מציעה לו, ספק מתחננת:
יש בי כח, יש בי כח
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי
כשאתה עייף עד מוות
לא נרדם בחשכה
בשעה שסיוטיך
מרדפים חלומותיך
אשאר איתך
כשאראה, או כשתאמר לי,
חרש חרישי,
כי מתיך מתקבצים,
גם אני ארכין ראשי.
לא אשאל אותך מדוע,
לא אחריד את בדידותך,
זהירה כמו מהססת,
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.