היום בו המוזיקה מתה, היה היום בו אנשים הפסיקו למות בכנרת

בשנת 2017 חזר על עצמו תסריט זה במידה רבה, ועד ראשית אוגוסט מצאו שבעה נופשים את מותם בכנרת. עשרות מתרחצים נוספים חולצו ממנה, לעתים ברגע האחרון, באפיסת כוחות. ולא רק אסונות הקשורים לטביעה התרחשו בה, כי אם גם השתוללויות של נופשים עם סירות ואופנועי מים. חלקן הסתיימו בתאונות, מהן קשות, שהובילו גם לקטיעת גפיים. אך דווקא ברגע זה ממש, התרחש טוויסט מפתיע בעלילה: חרף העובדה שאוגוסט הוא לרוב החודש העמוס ביותר בכנרת, עובדה המעצימה את הסיכון להתרחשותם של מקרי טביעה, הרי שבפועל לא טבע בכנרת ולו גם אדם אחד נוסף מאז 3.8 ועד לסוף שנת 2017, ובשנה שלאחר מכן הצטמצם מספר הטובעים לשניים. ואם ישאל הקורא בתמיהה, מה נשתנה בחופי הכנרת, אנקוב בשמו של אדם אחד בלבד, אם כי בעל שותפים רבים, כפי שהוא עצמו מתעקש להדגיש: יגאל חדד, אשר מונה בתקופה זו ממש (8.8.2017) להקים את מרחב כנרת של המשטרה.

חדד, אם נאמר זאת בעדינות, רחוק כמזרח ממערב מדימויו של השוטר הטיפוסי: איש חכם, מהורהר, נטול אגו או מרפקים, חובב נתונים ברורים וסטטיסטיקות, המאמין ביכולתה של המשטרה לטפל בפשיעה לא באמצעות הכוח הרב המופקד בידה דווקא, כי אם בכוח התבונה וההגיון. חדד גם סירב לקחת את הקרדיט לעצמו בלבד, והדגיש את חשיבות שיתופי הפעולה המקומיים שנעשו במסגרת השיטור הקהילתי עם עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, ואלי מלכה, שהיה ראש מועצה אזורית רמת הגולן, וכיהן כיו"ר איגוד הרשויות סביב הכנרת. לדברי חדד, "פתיחות לשיתוף פעולה, ללא אגו, והבנה הדדית של אינטרסים, היו מפתח להצלחה. זו לטעמי ליבת הרעיון של שיטור קהילתי".

בהסתמך על הנתונים שהיו בידו, הציע חדד פתרון תמוה, לכאורה: מיגור המוזיקה. ואם יסלח לי דון מקלין על השימוש הזול בשירו היפה, הרי שעד מהרה התחוור כי היום בו מתה המוזיקה באופן סימבולי בכנרת, היה היום בו הפסיקו אנשים לטבוע במימיה. חדד ראה במוזיקה במרחב הציבורי מהסוג שתואר לעיל כסוג של בריונות, שהמפעיל כפה על היושבים סביבו, ברדיוס הולך וגדל, להקשיב למוזיקה שיבחר, במועד שיבחר. חרף עוצמתה, אנשים חששו לבקש את הנמכת המוזיקה, מחשש לתגובה אלימה שתוביל לתקיפתם. האכיפה של החופים השקטים, השיבה את תחושת הבטחון והסדר במרחב הציבורי, מתוך הבנה שיש מי שמשגיח על המתרחש. להישג אדיר זה, הראוי להערכה רבה כשלעצמו, נוספו רווחים משניים נוספים: האלימות בחופים הצטמצמה באופן דרמטי, מספר הדקירות והקטטות פחת לאחוזים בודדים משיעורם בשנים הקודמות, ואפילו כמויות האשפה בחופים פחתו במידה רבה.

את מגוון השינויים שחלו, ואת ממדיהם הניכרים, מסביר חדד בפשטות, כמעין יישום של "החלונות השבורים", כשהחלון השבור הראשון הוא אותה מוזיקה רועמת שהשמיע תחילה אדם אחד, ואז עשרה, ואז – מאות. מבין כלל הרכיבים הלא נורמטיביים שהופיעו באזור, הרי שהשתיה מותרת מעל גיל מסוים, ומעצר או עיכוב של כל צעיר המעשן סמים קלים אינו אפשרי, או יעיל. אך ברגע שהשוטרים החלו לאכוף את האיסור על השמעת מוזיקה קולנית, הפכה הכנרת לאטרקטיבית פחות עבור בני נוער. עם זאת, היא לא נותרה ריקה מאדם: כעת, התרחשו בה חילופי דורות, ואת מקומם של בני הנוער שנטשו, תפסו משפחות צעירות עם הילדים שחזרו אל החופים. גם הקמפיין שנערך בתקופה זו נשא את הכותרת "מחזירים את המשפחות לכנרת ואת הכנרת למשפחות".

שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים הוביל להכרזתם של 28 חופים בכנרת בסך הכל (מתוך 45) כ"חופים שקטים". שנה לאחר מכן (2018), כבר הושק המיזם באופן חגיגי בידי המשרד לביטחון פנים, והושקעו תקציבים ניכרים בהקמת נקודת משטרה בכנרת, שנועדה להוות בסיס לשיטור רגלי ושיטור ימי. אל הנקודה החדשה הועברו שוטרים מכל התחנות במרחב, צעד שהצריך שינוי גבולות הגזרה של תחנת טבריה, והוענק לה תקן רפ"ק. רק מי שמצוי בנבכי הבירוקרטיה המשטרתית בישראל, יוכל להבין את גודל המאמצים שהושקעו בצעדים אלה. מפקד המחוז דאז, אלון אסור, העניק לצעד גיבוי מלא, מתוך הבנת חשיבותו, ואת הסיכוי שהיה טמון בו לשינוי המשוואה.

כעת, האכיפה בחופים הוגברה, עשרות שוטרים פעלו באזור להבטחת הסדר הציבורי, וביניהם אנשי יס"מ ומג"ב, שעשו שימוש בסוסים, כלבים, רחפנים, סגווי, וגם במסוק משטרתי שריחף מעל. לא כל השוטרים היו מרוצים מן השינוי שחל, לדברי חדד: "היו מי שאמרו לי מה אני צריך לרדוף אחרי אנשים שמשמעים מוזיקה בכנרת? ולצערי זה המצ'ואיזם שלנו, כמשטרה: אנחנו רוצים לתפוס פושעים, להקים יחידות קומנדו, במקום להתמקד בדברים הקטנים שעושים שינוי אמיתי. וזה באמת היה שינוי אדיר".

אך למרבה הצער, התרבות הארגונית של המשטרה ניצחה יוזמה יפה זו, בשל שלושה רכיבים בעייתיים המאפיינים אותה: העדפת מדיניותו החדשה של המפקד החדש, על פני זו המוצלחת והיעילה, לא פעם, של קודמו בתפקיד; העדפת הניסיון המקצועי על פני הנתונים והמידע האקדמי; והעדפת המטרות הביטחוניות, אליהן נקשרת הילה גבריות, על פני מטרות המוצגות ככאלה שאינן מטרתה של המשטרה דווקא, כמו שיטור חופים.

לכן, עם עזיבתם של חדד ואסור, החלה האכיפה הרבה שהושקעה בכנרת להתמוסס, והמשאבים הופנו בחלקם לכיוונים אחרים, שכן המציאות הישראלית הדינמית נוטה להשכיח מן הלב את מה שאינו בהול, דוחק, אקוטי, ומתמקדת בכיבוי שריפות ההווה. וכך, השקעה גדולה בצעד ראשוני, ללא השקעה קטנה יחסית לשימורו לאורך השנים, מובילה בהדרגה להחזרת המצב לקדמותו – עד לאסון הגדול הבא. אך אסונות אלה אינם גזירת גורל: הם תוצר מובהק של שלוש בעיות שמאפיינות את החברה הישראלית כולה, כמו גם את המשטרה: העדר המשכיות, התמקדות בביטחון פנים ולא בביטחון הציבור במובן הרחב יותר, והתעלמות במידה רבה ממחקר אקדמי ונתונים.

 עם זאת, באופן משמח למדי, בשעת כתיבת שורות אלה, בינואר 2024, נפתחה נקודת משטרה חדשה בצמח, מול בית בנדל והמרכז המסחרי הגדול במקום, ובה מצויים 14 שוטרים. מיד לאחר שסיימתי להיעלב על שאיש לא העלה על דעתו לפרסם את דבר פתיחת התחנה לתושבי האזור, לעובדים בו, או סתם לבעלות לב כחול מסוגן של מנהלות בלוג זה (וכותבת שורות אלה משתייכת לכל הקבוצות הללו גם יחד), הצלחתי בהחלט לשמוח על קיומה. קשה להפריז בחשיבותה, ולכן לא נותר אלא לקוות באופטימיות מה כי היא תשרוד גם את סבב חילופי המפקדים הבא במשטרה.