ביוני 1986 חיבל בתחנת אוטובוס ברחוב אצ"ל בתל אביב, באמצעות מקל רועים וסכין קומנדו. מראהו המוזנח והתמהוני, וטענתו כי היה שיכור ולא ידע מה הוא עושה, תרמו להחלטת המשטרה לבקש את מעצרו, אך הפעם העדיף השופט פיאלקוב לשחררו בערבות של אלף ₪. בפברואר 1987, כשהיה בן 52, ערך פרקש מסיבת עיתונאים, בה הודיע כי בכוונתו להקים ישוב חדש בנגב, אך למחרת נעצר במערה במרכז הארץ, ונמצאו עליו 53 גרם חשיש. בפברואר 1989 נעצר שוב לארבעה ימים, לאחר יידוי אבנים, ניפוץ חלונות ואיום על אנשים בסכין במושב דלתון, בעת שהיה שיכור. בשנת 2000, כשכבר היה בן 65, איים על פקחים בתל אביב בסכין, וברח בשחייה לעבר האופק עד שנלכד בידי ספינת משטרה. או כפי שכתב אהוד בנאי עוד בטרם התרחש האירוע: "חוצה את העיר/ עולה על ההר/ ממשיך על הים".

אך בהדרגה, שככה האש הפנימית, שככו הזעם, הכעס אותו הפנה כנגד החברה, והמרד המתמיד. הוא המשיך להתגורר בגליל, בין היתר עם חסידי ברסלב במירון, והמידע אודותיו בתקופה זו הפך להיות אנקדוטלי יותר, וסדור פחות: מי שהיו בקשר עימו סיפרו כי טס לאומן בראש השנה, כי  טס להודו, וכי לן ברחובות צפת, ולאחר מכן התגורר; פרק זמן מסוים בקדיתא, בביתה של חבובה אלפרון. בחודשי חייו האחרונים קבע את משכנו במירון, במערה קטנה ליד בית העלמין של המושב. באוגוסט 2014, ביום תשעה באב, נמצאה גופתו בסמוך למערה זו, ועליה סימני אלימות, שלא ברור היה כיצד נגרמו אך איש לא הועמד לדין בפרשה. הוא עצמו הובא למנוחת עולמים, מונח התואם במידה כה רבה את סערות חייו, בבית העלמין של המושב.

אך דמותו הוסיפה לחיות לאחריו, ועודנה עמנו. מי שחיו כאן במחצית השניה של המאה העשרים זוכרים את האיש, או לכל הפחות את דימויו: רוכב בבגדים לבנים על חמור באזור ליפתא, ומכונה בידי הילדים באזור "המשיח";, מסתתר במערת חוני המעגל,; מנהל פאב על חוף הים של ראשון לציון,; ובעיקר זכור כגיבור תרבות. ספרנית ממכללת כנרת ניסתה להבליע חיוך כששמעה שאני כותבת על אודותיו, וסיפרה כי היתה מאוהבת בו כילדה: "הוא היה אנטי ממסדי, וכל הבריחות שלו, היה בהן משהו רומנטי. הוא היה מן רובין הוד כזה".

מערכת אכיפת החוק, כך נדמה, החמיצה כל הזדמנות לשקם את פרקש: נמנעה מלערוך לו תסקיר מבחן, מלשלוח אותו למוסד גמילה מסמים, התייחסה אליו כאל נווד סוטה ומסוכן בשולי החברה שיש לתייג, לסמן ולפקח עליו ותו לא. כבר מהשלבים המוקדמים למפגש בינו לבין מערכת אכיפת החוק, ניתן היה להבין כי אין בכוחה להשפיע על התנהלותו. עם בתי הסוהר ניהל מערכת יחסים אמביוולנטית: עשה כמיטב יכולתו כדי להכנס אליהם פעמים רבות ככל הניתן, אך מיד כשנכנס אליהם חיפש את דרכו החוצה כדין ושלא כדין, כך שספק אם שתי מטרות הענישה המרכזיות אותן שואפות הסטודנטיות שלי ליישם, ההרחקה והתגמול, היו אי פעם רלבנטיות לגביו.

וחרף ייחודיותו, לא מעט אסירים הצליחו לברוח מן המקום השמור ביותר שייסדה החברה. חלקם דמו לפרקש עצמו: אסירים שתבונתם עלתה על זו של המערכת שהחזיקה בהם, והשתמשו ביכולותיהם הפיזיות והאינטלקטואליות כנגדה. כאלה למשל היו אחמד עות'מאן, שהוביל את המרד והבריחה מכלא שאטה בשנת 1958, או פרנק מוריס בעל מנת המשכל 1333, שברח מכלא אלקטרז בשנת 1962. במקרים אחרים, ניצלו אסירים כשלים מובנים בבתי הסוהר, כפי שניתן ללמוד למשל מדוח הוועדה שחקרה את בריחתם של זכריה זביידי וחמישה אסירים ביטחוניים נוספים מכלא גלבוע בספטמבר 2021. בדומה לוועדת החקירה שבדקה את הבריחה מכלא זה 63 שנים קודם לכן, הקפידה גם וועדה זו להחמיא לשרות בתי הסוהר על עבודתו הקשה והמאתגרת, אך הצביעה גם על שורת כשלים וליקויים בפעילותו שסייעו לבריחת האסירים.

כמה מחבריו מראש פינה העתיקה פרסמו לאחר מותו מודעת אבל לזכרו, בה ציינו את מנעד התארים הרחב להם זכה: "חבר, אלוף איגרוף, שודד בנקים ביש מזל, חוטף נמרים, שחמטאי טוב, חלילן בינוני, פילוסוף הומניסט, קורא מעמיק, איש שיחה קשוב, מרחיק נדוד, שוחר חופש וטיפוס ססגוני". באופן אישי, הייתי מוסיפה תואר אחד נוסף עבורו: "החמצת ענק של מערכת אכיפת החוק, ושל החברה הישראלית".