תחביבים הם עניין אינדיבידואלי. יש מי שאוספת בולים, אחר אוסף פרפרים, אני באופן אישי מחבבת אנשי בטחון במדים ומוסדות טוטליטריים המזוהים עימם. אין כמו ביקור בתחנות משטרה, בבתי סוהר, או ראיונות עם שוטרים כדי להצהיל את יומי. אז כשהציעו לי להשתתף בכנס בסן פרנסיסקו, באמת שלא עניין אותי מה יהיה הנושא שלו, או במה תעסוק הרצאתי. כי כמו שיודעת כל אישה חובבת מתקני כליאה, הרי שבסן פרנסיסקו שוכן היהלום שבכתר באוסף המפוקפק שלי: כלא אלקטרז.
ולא, ברור שאהבתי למקומות אלה אינה נובעת מהערצה למתרחש בתוכם. ההפך הוא הנכון: זהותה של חברה נמדדת בעיקר ביחסה לחלשים ביותר, וביניהם מי שעליהם הופעל אגרוף הברזל הנוקשה ביותר שלה – המשפט הפלילי. גם אם נשלחו למאסר כדת וכדין, והם ראויים לו, הרי שתנאי המאסר שלהם יהוו לעולם נייר הלקמוס של כולנו, כפרטים וכחברה. לעצור ולאסור את מי שעברו על החוק – מותר (אם כי גם זה נושא לדיון מרתק אחר), להתעלל – אסור.
את ההתמחות שלי בסיום לימודי המשפטים עשיתי אצל השופטת נירה לידסקי, שיזמה וקיימה במשך כל שנות כהונתה סיורים בתאי המעצר של מרתפי בית המשפט. היא הכירה את התאים הללו בזמן שביקרה כסנגורית את לקוחותיה שם, אך ידעה שלעמיתיה השופטים אין מושג כיצד הם נראים. היא הייתה מן הבודדות שבחבורה שהגיעה לכס השיפוט מן הסנגוריה, עובדה שקרוב לוודאי השפיעה על המחויבות שלה לזכויות העצורים.
באופן אישי, השהיה בבית סוהר הייתה עבורי תמיד חוויה קשה מנשוא. בתקופה בה עבדתי כעורכת דין עם קרבנות סחר, נסעתי לרוב לפחות אחת לשבוע לכלא נווה תרצה, ואני עדיין זוכרת את הצמרמורת במורד גבי ברגע שדלת הברזל הכבדה הייתה נסגרת מאחורי. גם מי שמגיע למקומות אלה שלא בצו שופט אלא מרצונו החופשי, או אפילו מקבל תשלום בתמורה לכניסה אליהם – איננו יכול להמנע מהשפעת המקום עליו. לא פלא שחדרי בריחה הפכו להיות משחק כה אהוד.
לכן, גם היום, כששגרת היום יום שלי אינה כוללת עוד ביקור בבתי סוהר, מוסדות אלה עדיין מצליחים למגנט אותי כפי שדיסנילנד ממגנט ילדים בני שלוש. מורכבותם של יחסי הכוח המאפיינים אותם, זהותם של שוכניהם, סיבות הגעתם לעולם הפשע דווקא, התנאים המוענקים להם, והאפשרות לניצולו של הכוח הפיזי לרעה מאחורי חומותיהם הגבוהות – כל אלה הופכים את בתי הסוהר עבורי למשהו שהוא מעבר לתחביב אקזוטי גרידא, או "רק" עניין מחקרי-אקדמי (למרות שהוא בהחלט קיים). גם אם מדובר בבתי סוהר שנסגרו, כמו אלקטרז, הרי שעדיין, גם כהיסטוריונית, אני סבורה כי מונחת לפתחנו החובה להציץ אל תוכם, לבחון את השיקולים שעמדו בבסיס הקמתם, מה השיגו, היכן כשלו, ולהסיק עד כמה שניתן מן העבר – על העתיד.
ואם חברה אכן נמדדת ביחסה לאסיריה, הרי שהחברה בארצות הברית בשנים בהן פעל כלא אלקטרז (1963-1934), קיבלה ללא ספק ציון נכשל. נדרשת מידה לא מבוטלת של כשרון ושל דמיון, כדי לקחת גן עדן מושלם כל כך, ולהפוך אותו לגהנום עלי אדמות. ולאנשים שעשו זאת, היה מלוא חופניים משני אלה. כן, רובם ככולם היו גברים לבנים, תודה ששאלתם. ובאופן אירוני עד כאב, אלקטרז הוא אחד המקומות היפים ביותר שיש: הים המקיף אותו סביב, המבנה ההררי של האי, השפע משכר החושים של פרחים מסוגים שונים בכל פינה, ובעיקר – הניגוד צובט לב בין המגוון העצום של בעלי הכנף באזור לבין האסירים עצמם; כל אלה משובבים את הנפש ושובים את הלב. אך עדיין, לא מאפשרים למבקרים במקום לשכוח ולו לרגע, שבלב ליבו של גן העדן, נמצא הגהנום.
אבל כאן, ברשותכם, רגע בטרם נגיע אל האי היפהפה הזה, ואל הכלא המרשים ביותר בעולם, נעשה הפסקה מתודולוגית כדי לקבל בברכה את מי שנדרשים לקרוא פוסט זה כיוון שהם לומדים אצלי שיטות מחקר איכותניות. לדעתי (המשוחדת, כמובן), זה הקורס הכי מעניין שיש, ולא, אין הנחתומה מעידה על עיסתה. זה לא קשור למרצה, למוסד האקדמי, או לדרך בה תלמדו את הקורס. שטמ"ח איכותניות הן לא קורס, אלא דרך חיים: לראות את העולם, לבלוש אחר צפונותיו, ולהבינו באופן שונה בתכלית, בהשוואה למי שאינו חמוש בכלים של ראיה ביקורתית ודרכים לבדיקת המציאות.
בקורס זה, אחד השיעורים שמעוררים את הרטינות הרבות ביותר, הוא השיעור על התצפית. "איך אפשר לכתוב כל כך הרבה על כל כך מעט?" הסטודנטים תמיד תוהים. אני, לעומת זאת, מתחבטת תדיר בתמיהה הפוכה: מי אתם, אנשים משונים, שרואים את המציאות ואינם חשים דחף לאו בר כיבוש לתעד אותה בכתב? אז ניצלתי את הסיור באלקטרז לצורך ניסוח דו"ח תצפית עבורכם, דו"ח המצריך ארבעה כלים בלבד: דף, ועט, קשב ודמיון. כל היתר? בונוס. אז יאללה, חזרה לאלקטרז.
ברוכים הבאים לאלקטרז
מיד כשאנחנו מגיעים לאי, כבר ניתן להבין כמה גדול הפער בין מידע שניתן למצוא בספרות המחקרית, או אפילו התמונות הוויזואליות להפליא של האי הנגישות כיום לכל בלחיצת כפתור, לבין הביקור במקום עצמו. שכן, חרף יופיו המצמית, נתיניו המקוריים של המקום ידעו ברגע שדרכה רגלם על המזח באי, כי יהיה זה המקום היחיד שיראו לאורך שנים רבות, ואולי האחרון. ושם, כשהרגל דורכת על אדמת אלקטרז והרוח מקפיאה את הנשמה, קל יותר לחוש את שטף הרגשות שקרוב לוודאי חשו גם הם: של חשש, פחד ועצב מצד אחד, של ידיעה שאסור בשום פנים ואופן להפגין רגשות אלה במקום הכי קשוח בארצות הברית מצד שני, ותהיה האם יש סיכוי שיצליחו להימלט משם, ואם כן כיצד – מצד שלישי.
עם הגעת האסירים לאי, הייתה מתקיימת הרצאה של מפקד אלקטרז, שהתמצתה בתקנה 5 הידועה לשמצה מתקנון הכלא: "אתם זכאים למזון, לבוש, קורת גג וטיפול רפואי. כל דבר אחר הוא בגדר פריבילגיה". לאחר מכן, הייתה מגיעה בכל זאת פריבילגיה אחת על חשבון הבית: קבלת פנים, המומחשת בצורה כה שוב(ר)ת לב בסרט המופת "חומות של תקווה": אסירים וותיקים המייללים, צורחים וצווחים לכבוד האסירים החדשים, שכונו "בשר טרי", הצועדים אל תאיהם.
אנחנו, כתיירים פריבילגיים, מתקבלים בצורה שונה כמובן, בידי מדריכה של רשות הפארקים הלאומיים האמריקאית (אם כי אף היא מיליטנטית קמעא). רגע בטרם נצא לדרך, היא מתריעה בחיוך מטיל אימה, כי מי שלא ישים את ליבו לשעה, עלול לגלות שהספינה האחרונה הפליגה ונטשה אותו באי. הייתי מוכנה להמר שהבדיחה השחוקה הזו סופרה לכל קבוצה שהדריכה כבר כמה שנים טובות, ועדיין – זה עובד; צמרמורת קולקטיבית חולפת בגב הקבוצה, שנצמדת מעתה אל המדריכה כהצמד ברווזים בני יומם לאמא אווזה. אצלי, כמובן, המצב הפוך: בן רגע אני מתחילה לבלוש אחר שיחים ותאי כלא בהם אוכל להסתתר, ולזכות ללילה אחד של אושר בכלא הקסום הזה. מקווה שעד יום הולדתי העגול הבא, הלינה כאן כבר תהיה בגדר אפשרות.
כלא אלקטרז נפתח כבר במאה ה-19 כבסיס צבאי, ולאחר מכן שימש כמתקן כליאה של הצבא. כל מה שיכל לבקש הגבר הביטחוניסט המצוי באותה התקופה (וגם היום, למעשה), נמצא שם: אי מבודד, שני קילומטרים של ים קפוא סביבו שמפרידים בין האסיר לבין היבשה, וזרמים עזים שמונעים ממנו אפשרות של ממש לשחות, גם אם נמצא אמיץ הלבב שיזנק אל מי הקרח. בין היתר, הוחזק כאן בתקופה ההיא אסיר המצפון האמריקאי הראשון (עבירה מסוכנת לציבור ללא ספק), חלק מהזמן בבידוד. הוא שוחרר בשנת 1920, והפך לאסיר הראשון שכתב את זיכרונותיו על אלקטרז. נכדתו, שביקרה בכלא בשנת 2003, זיהתה את מספרו האישי, חרוט על קיר תא הבידוד שלו. הגרפיטי, ספורט החביב על אסירים, לא פסח גם על אלקטרז.
בשנת 1934 ננטש המקום בידי הצבא, והחל לפעול כבית כלא פדרלי שזכה מיד למוניטין של בית הסוהר השמור, הקשוח והמסוכן ביותר בעולם. נשלחו אליו שודדי בנקים, רוצחים, חברי כנופיות שנגזרו עליהם שנות מאסר ארוכות, מאסרי עולם, או אסירים שניסו להימלט ממתקני כליאה אחרים. וכפי שאומר אחד הפוסטרים התלויים במקום: "אם הפרת את החוק, תלך לכלא. אם הפרת את חוקי הכלא, תלך לאלקטרז".
מבלי להציג את האסירים ששהו בו כחסידי אומות עולם, לא ניתן להתייחס בשוויון נפש לתנאים הקשים במקום. התאים הקטנטנים וחסרי החלונות כוללים מיטה, מדף, שולחן זעיר ותו לא. התא הפך להיות חלק ממני, או שאני הפכתי להיות חלק ממנו, כתב בזיכרונותיו אחד האסירים שריצו כאן את עונשם. והיישר מן התאים, המדריכה מזמינה אותנו בנימוס אמריקאי אופייני לרדת אל תאי הבידוד. תאים אלה נמצאים מתחת לאדמה, ואף קרן אור איננה מצליחה להבקיע את דרכה פנימה. הנורות דלקו רק לעתים. וכאן חיו אנשים שבועות, חודשים, שנים.
לאחר כמה דקות בתאי הבידוד, הודיעה המדריכה שהיא עומדת לכבות את האורות, כדי לסייע לנו להבין את החוויה. זאת, לא לפני שהזהירה אותנו שוב, ושוב, ושוב, שזו עלולה להיות חוויה בלתי נעימה בהחלט, ומי שאינו מעוניין בכך מוזמן לצאת. אף אחד לא זז, ולמעשה ההפך הוא הנכון: חלק מהקבוצה מתבצרת מיד בתאי הבידוד, על מנת שהחוויה תהיה שלמה. כמתבקש בעידן הרשתות החברתיות, אם לא צילמת לא היית, לכן אין אפילו אחד מבין חבריי לקבוצה (פרט לי, המתנשאת) שאינו נכנס לאחד מתאי הכלא או הבידוד, ומצטלם לסלפי בפרצוף עגמומי משל היה אסיר עולם. אכן, להיות אסיר באלקטרז זו ללא ספק הדאחקה הכי מצחיקה שיש.
בהתאם לנאומו של מפקד הכלא ביום הראשון, האסירים אכן קיבלו את המינימום, ונדרשו להרוויח בעצמם את כל היתר – טיול בשמש, כלי נגינה, משחק ביליארד במועדון. גם ביקור בספריה או קורס בהתכתבות עם האוניברסיטה היו מוצרים שצריך היה לרכוש בהתנהגות טובה. עם זאת, כמובן שלא כולם נדרשו לעבוד לשם כך: לפי שמועות עיקשות שרודפות את המנוח, אל קאפונה פיזר כאן שוחד ביד נדיבה לצורך קבלת הטבות.
רובנו משוטטים בתוך הכלא חמושים בסוודר חם, מעיל, כפפות וכובע צמר, כי בכל זאת שוררות בחוץ 14 מעלות בלבד, ובפנים – עוד פחות. כיצד התמודדו האסירים כאן עם הקור, קשה לדמיין. בכל מסדרון של תאים היה ממוקם רדיאטור אחד, אומנם גדול יחסית אך כזה שהינו חסר משמעות בחלל העצום של המסדרונות. גם ממרחק השנים ניתן לשמוע את שיניהם הנוקשות של האסירים, ולא רק בלילות החורף הקרים.
לקראת סוף הסיור במבנה הכליאה, אנחנו מגיעים אל חדר האוכל, שזכה לכינוי החיבה "חדר הגזים" מסיבה פשוטה: טרם המצאת הכלים החד פעמיים, האסירים אכלו בכלים רגילים. אך גם אם לא קיבלו סכינים חדות, עדיין היו ד' צדיקים שהסתפקו במועט, ודי היה להם בסכיני מרגרינה כדי לבצע ארבע רציחות. אנשים שאין להם מה להפסיד – אין להם מה להפסיד. לכן בכל פעם שהייתה מתחילה קטטה במקום, הסוהרים היו ממלאים את חדר האוכל בגז, על מנת להשתלט על האסירים. האוכל, דיווחו האסירים בזיכרונותיהם, דווקא היה לא רע.
העבודה משחררת? התשובה של יוסף ועדנה
מחוץ למבנה הכליאה המרכזי, נמצא הבניין בו עבדו האסירים. הסלוגן האימתני המוכר לכל יהודי לפיו "העבודה משחררת" בהחלט היה חביב במתקני כליאה שונים בעולם באותה תקופה. גרסתו המעודנת יותר היא הקלישאה לפיה "אסיר עסוק הוא אסיר שאינו מעסיק". אפילו בכלא מעשיהו, בשנת 1953, נכתב בשלט בכניסה אליו "העבודה היא הדרך לתקון", 8 שנים בלבד לאחר שחרור אחרוני האסירים של אושוויץ.
העבודות, כפי שניתן לשער, לא היו בתחום הפיזיקה הגרעינית או עריכת הדין. הן גם לא נועדו למטרות שיקום, או לסיוע להשתלבותם העתידית של האסירים בחברה. הייתה זו עבודה לשם עבודה. וכן, כמובן שהייתה את תקנה 21: העבודה הייתה בגדר חובה, ולאסיר לא הייתה אפשרות לסרב לשום סוג של עבודה אליה נשלח.
הבניין בו עבדו האסירים באלקטרז סמוך מאד לים, וגם חלונותיו רושתו סורגים כדי להבטיח שלא ינסו לקפוץ למים, לאחר שתיאמו עם מי ממכריהם טובי המידות, כי ימתינו להם בתוך כלי שיט בין הגלים. אחד הסיפורים המיתולוגים באי עוסק באסיר יהודי בשם יוסף קרצר ואשתו עדנה, זוג שודדי בנק מדופלמים. קרצר נשלח לאלקטרז, ומיד החל לתכנן עם עדנה את בריחתו במהלך ביקוריה אצלו באי. הסוהרים אמנם האזינו לשיחות בין האסירים למבקרים, אך לא ידעו פרט אוטוביוגרפי אחד חשוב אודותיו: קרצר היה דור שני להורים חרשים אילמים (שגם הם, אגב, ריצו בעצמם עונשי מאסר). הוא לימד את אשתו את שפת הסימנים, אותה לא יכלו הסוהרים לראות, ולה לא יכלו להאזין. בשיחה סודית עם עדנה בשפה זו, בזמן הביקורים, תאמו השניים כי הוא יזנק מחלון מקום עבודתו באי, היא תשלח אליו כלי שיט שיחלצו משם, וביחד יפליגו אל השקיעה.
אך לחיים היו תוכניות משלהם: קרצר אכן הצליח לפרוץ את החלונות במועד המתוכנן, ולקח כבן ערובה את הסוהר ששמר עליהם, אך שום מפרש לבן לא נראה באופק. הסתבר, כי אשתו חסרת הערכים הפרה את חלקה בעסקה: היא התחתנה עם נהג משאית, פתחה דף חדש, וכמובן – לא שלחה אליו כלי שיט לכבוד הבריחה. הבעל המקורנן נשלח לבידוד של ארבע שנים, שכלל תא חשוך בתכלית, ותפריט של לחם ומים. הדבר לא מנע מבעדו לצאת מן הבידוד ולנסות להמלט שוב. הוא נהרג תוך כדי ניסיון הבריחה הבא.
בריחות מאלקטרז
משהו בעולם הפשע גירה מאז ומעולם את דמיונו של האזרח הנורמטיבי, ועל אחת כמה וכמה – בריחות של אסירים, שעשו את הבלתי יעשה הכפול: גם עברו על החוק, וגם ברחו מן המקום אליו נשלחו לרצות את עונשם. כך, הבריחה מן הכלא הפכה להיות הפשע המושלם.
גם אלקטרז, באופן לא מפתיע, תרם את חלקו למכסת הבורחים, גם אם זו הייתה צנועה למדי, כמתבקש מן התנאים הקשים בו. אך כגודל תנאי האבטחה במקום – כך גם גודל המיתוס של הבריחה ממנו. הסטטיסטיקות הפשוטות: 41 אסירים ניסו, 26 נתפסו, 7 נורו למוות תוך כדי ניסיון הבריחה (ביניהם יוסק'ה שהוזכר לעיל), 3 טבעו במים הקפואים של המפרץ, ועוד ניסיון בריחה אחד שהפך לאגדה ממש, וגם שימש בסיס לספר, סרטים, ואין ספור ייצוגים תרבותיים שלו בקולנוע ובטלוויזיה, וראוי לפיכך להתעכב עליו מעט.
ניסיון בריחה מסקרן זה נעוץ במסתורין האופף את תוצריו. ראשיתו בשלושה אסירים שמאסו בחיי הכלא. אחד מהם, פרנק מוריס, התייתם בגיל 11, והועבר לבית יתומים שלפי התיאורים אודותיו דמה במידה רבה לזה של אוליבר טוויסט. בגיל 13 כבר הורשע בגניבה, ועבר בהצלחה לתחנתו הבאה – בית ספר לנערים עבריינים. משם, היתה הדרך לעולמם של שודדי הבנקים סלולה, ואז נלכד והועבר לאלקטרז.
למרות שמוריס עבר מסלול טיפוסי של נער עני המגיע לפשע, פרט אחד לגביו היה בכל זאת חריג: הייתה לו מנת משכל 133, ששייכה אותו לשני האחוזים בעלי המשכל הגבוה ביותר באוכלוסיה. עתה, לאחר שנשלח לאלקטרז, רתם את כל כולה של מנת המשכל שלו לטובת הבריחה, וביצירתיות ראויה לשמה. לא אפרט כאן את מלוא פעולותיו, אך הן בהחלט מעוררות השראה: בניית מקדחה מאולתרת משואב אבק; בניית רפסודה ממעילי גשם, שקיות פלסטיק ועיסת גבס; ניפוח הרפסודה באמצעות אקורדיון שנלקח מאחד האסירים; פיסול בובות מנייר טואלט בדמות אדם, שהושכבו במיטותיהם בליל הבריחה על מנת לא לעורר את חשד הסוהרים; לראשן של בובות אלה הודבק שיער אמיתי, שנאסף ממברשות שיער ממספרת הכלא; ועוד, ועוד. ללא ספק, יצירתיות הייתה שם המשחק, ושלושת האסירים שיחקו בו טוב בהרבה משומרי אלקטרז.
ב-11 ביוני 1962 יצאה הרפסודה מן האי, ומאז לא נראו השלושה. שותפם הרביעי, שלא הצליח לצאת מתאו, סיפר כי תכננו לגנוב מכונית כשיגיעו לחוף, אך לטענת הרשויות לא נגנבה שום מכונית באזור באותו לילה, מה שמוכיח כי טבעו. מאוחר יותר, היו מי שהודו כי טענה זו הועלתה בידי הרשויות רק כדי להגן על המוניטין של אלקטרז, ככלא שלא ניתן לברוח ממנו, ואכן נגנב רכב באזור באותו לילה.
טוויסט מפתיע נוסף בעלילה התרחש בשנת 2018, עת אחד מהשלושה, ג'ון גלן, שלח (לכאורה, לפחות) מכתב לרשת הטלוויזיה האמריקאית CBS, בו טען כי השלושה שרדו את הבריחה, וכעת, בגיל 83, הוא חלה בסרטן והוא מבקש טיפול מן המדינה. בתמורה, יסגיר את עצמו, אם יובטח לו שירצה עונש מאסר של פחות משנה. ניתן היה לגחך למשמע הסיפור כמו למשמע הלצה טובה, אך עדיין מטריד לחשוב על אותו קשיש בן 83, שנאלץ להתחנן על חייו, ולהציע שנת מאסר בתמורה לטיפול רפואי בסיסי, למדינה שבזבזה סכום כסף גדול בהרבה על כליאתו.
שקיעה נוגה: על שקיעת השמש, ושקיעת המוסד
בשעות בין הערביים, אלקטרז הופך קסום ממש. השקיעה הקליפורנית מרהיבה במגוון צבעיה, והציפורים נותנות מופע משלים, וממריאות בשיירות אל תנומת היופי שלהן. את השקיעות המרהיבות הללו לא ראו האסירים לרוב: במהלכן הם כבר היו כלואים בתאם המצומק ונטול החלונות, אם בכלל יצאו ממנו באותו יום. בלילות הסילבסטר, כשהרוח נשבה בכיוון הנכון, הם הצליחו לשמוע את קולות החוגגים במסיבות שהתקיימו בעיר, שהייתה סמוכה כל כך, ובו זמנית – כה רחוקה. קולות הצחוק והמוזיקה הללו התירו וחישלו, בו זמנית, את כבלי בדידותם. ברי המזל שבהם, שהיו זכאים לכך, ניגנו בשעות הערב במפוחית, חליל, קראו ספר או עסקו בציור. כיוון שהתאים נועדו לאדם אחד, בשעות אלה הם שהו בהם לבד, אפילו קטטות היו בגדר פריבילגיה עבורם.
בראשית שנות השישים הפך אלקטרז ליקר מדי, וזכויות האסירים הפכו להיות חשובות יותר מבעבר. אין צורך להפריז בנוגע לממדי המהפכה שהתרחשה כמובן, אך די היה בה כדי שאלקטרז יצא בעצמו אל מחוץ לחוק. ב-21 ביוני של שנת 1963, התעוררו אחרוני האסירים במקום, התקלחו, אכלו ארוחת בוקר ויצאו לספינה שהפליגה לסן פרנסיסקו. אחד מהם תאר כיצד הרגע הנכסף, עת דרכה כף רגלו במזח והוא שוחרר לדרכו, היה אחד המפחידים בחייו: הוא ראה מולו מכוניות מסוג חדיש, שלא היו על הכביש בעת שנאסר באלקטרז, לפני כעשרים שנה; ראה שפע אנשים ממהרים ליעד לא ידוע; ורק הוא עצמו נותר עומד במקום, חסר אונים, חסר אמצעים, וחסר מקום ללכת אליו.
במעמקי חנות המזכרות
אם יש דבר אחד שאני מכורה אליו יותר מאשר מוסדות טוטליטריים, הרי שאלה חנויות המזכרות הצמודות אליהם. בחיי היומיום אני אדם צנוע: מעדיפה לרכוש מוצרים יד 2 עבור בני ביתי ועבורי, וחיה בקיבוץ נידח בפריפריה. אבל בחנויות המזכרות הללו אני מסירה מעלי כל רסן, והופכת לחיית טרף המשחרת לכל ספל, כל חולצה, וכל גימיק תיירותי דבילי שניתן להעלות על הדעת.
בחודש מרץ האחרון הצלחתי להותיר בחנות משטרת טורונטו רק פריט אחד שלא קניתי – חליפת משטרה לכלבים, המגיעה יחד עם רצועה תואמת. את כל היתר – כובע, ספל, חולצה, כוס טקילה, כוס בירה, עט, מחברת ועוד, מוחתמים כולם בחותמה של משטרת טורונטו, גרפתי ביד רועדת אך נחושה מן המדפים.
גם כאן, בחנות המזכרות באלקטרז, אני מזהה את הדחף המוכר בקצות האצבעות, ואין מי שיעקור מידיי החמדניות את כרטיס האשראי. מזל שאפשר להסוות הכל כמתנות: חיש מהר רכשתי פותחן בקבוקים בדמות אסיר לעופר, חולצה עם הלוגו "קבוצת השחיה של אלקטרז" עבור אחותי השחיינית, ולילדיי מוקדש באהבה ספל הנושא את תקנה מספר 5 של הכלא: "אתה זכאי למזון, לבוש, קורת-גג וטיפול רפואי. כל דבר אחר הוא בגדר פריבילגיה". רעיון לא רע בכלל לחוקי משפחה חדשים. על הדרך נכנסים לעגלת הקניות גם מספר צנוע של פריטים המיועדים לי (כי בכל זאת יש לי יומולדת בחודש הבא), והם כוללים, בין היתר, קלפי טריוויה המבוססים על ביטויי סלנג של אסירי אלקטרז, שוקולד אלקטרז, וכשמי מילדיי ירצה להנשא לבחיר/ת לבו, האם לא ראוי שאשמור עבורו טבעת עם הלוגו של אלקטרז? כך, לעת ערב, 700 פריטי אלקטרז חינניים יוצאים באמתחתי מן החנות, ומתחילים את מסעם אל הארץ המובטחת.
בדרך חזרה אל היבשת
אי שם באישון ליל, על הספינה שעושה את דרכה חזרה לסן פרנסיסקו, השמיים זרועי כוכבים ושאלות. נדמה לי שהלקח המרכזי של אלקטרז הוא מגבלות הכוח וסכנותיו; תזכורת כואבת לאשליית הבטחון שמייצרים דלתות ברזל, חומות אבן או שומריהן החמושים. בסדנה לימודית בנושא הסחר בבני אדם אליה הוזמנתי בידי ממשלת ארה"ב לפני שנים רבות, לקחו אותנו המארחים בגאווה להראות לנו את ילד טיפוחיהם: גדר עצומת ממדים שנבנתה באותה תקופה בגבול עם מקסיקו, לעצירת ההגירה משם. האם הצליחה בכך? כמובן שלא: ההגירה מעולם לא נעצרה, אבל המהגרים שילמו בעקבות בנייתה מחיר גבוה בהרבה למבריחים וסוחרים, ולעתים גם בחייהם. אחת מחברות הסדנה שלנו, מסלובניה, רטנה במיאוס: "באמת, יופי שהם בונים גדרות. בני אדם לא מסוגלים ללמוד כלום? אנחנו רק עכשיו הצלחנו להפיל את החומות שלנו במזרח אירופה, והם בונים חומות חדשות?"
וזו כל חוכמת החיים הפשוטה שצריך לזכור. כי אין קיר – לא של בית סוהר, ולא של כל מקום אחר – שיכול לעמוד בפני אדם שנחוש באמת להפילו: תמיד יהיו מי שיחפרו דרך חומות אלקטרז באמצעות שואב אבק, יעקפו את קו מאז'ינו, יפילו את חומות יריחו, יתעופפו בכדור פורח ממזרח גרמניה, וימלטו גם מגדרות מחושמלות בחלקן של גטאות, מחנות ריכוז, ואף מאושוויץ. שנמשיך, או שהמסר הובן?
אלקטרז אמור היה להיות הכלא שאיש אינו מצליח לברוח ממנו, אך כשל בהשגת מטרתו. הן סוהרים והן אסירים שילמו בחייהם בניסיון לשמר את נכונותה של אשליה זו, במקרה של הסוהרים, או להפריכה, במקרה של האסירים. לכן, מחירה של אשליית הביטחון המדומה, ששולם במטבע קשה של חיי אדם, ובעיקר ברמיסת זכויות אדם – היה נורא.
מגוון הדמויות שהגיעו לאלקטרז, היוו דוגמאות קלאסיות לאנשים שנותרו בשולי החברה, לרוב מילדותם, ופנו לפשע: אל קאפונה שבטרם הפך לעבריין אימתני היה בסך הכל בן מהגרים שלא הסתדר בבית ספר ומצא את עצמו די מהר ברחובות, או "איש הציפורים" שהשפיות לא הייתה הבולטת מבין תכונותיו, וכן, נסו לחשוב לאן יכול היה להגיע פרנק מוריס, עם מנת משכל 133: אולי היה מוצא תרופה לסרטן, עוצר את ההתחממות הגלובלית, או סתם מקדים את הגעת ארה"ב לירח. תחת זאת, הסתפק בהפיכת שואב אבק למקדחה, ועלה על רפסודיה מאולתרת כדי לחתור אל הלא נודע. אך את שלל מצוקות האנוש הללו, של עוני, פערים חברתיים, יתמות, העדר שרותי רווחה, בחרה החברה האמריקאית לפתור באמצעים שגויים בתכלית, תוך המשגת קורבנותיה כבעיה, מבלי להבין שהבעייתיות נעוצה במדיניותה שלה.
בערב, במלון, אני בוהה בספל הקפה החדש והאלקטרזי שלי, שהקפה בו לעולם יהיה טעים יותר, ועליו מוטבעת תקנה מספר 5 של אלקטרז על "זכויותיהם" העלובות של האסירים: מזון, לבוש, שירותי בריאות, קורת גג. משום מה תקנה זו מהדהדת בראשי העייף את חמשת הממ"מים של זאב ז'בוטינסקי, באמצעותם הגדיר את מה שתצטרך הציונות להעניק לתושבים במדינתה העתידית: מזון, מלבוש, מעון, מרפא, מורה (אם כי יש לקוות שבצורה נדיבה יותר מזו שהוענקה באלקטרז). לרגע אני מתקשה להיזכר איזה מהחמישיה של ז'בוטינסקי נעדר מהספל שלי, בו מנויים רק ארבעה, ופונה לחפש את הרשימה השלמה בגוגל.
ואיזו אירוניה נפלאה: חמשת המ"מים, אותו מעוז זכויות סוציאליסטיות, מוגדרות כיום בגוגל כ"מושג בסיסי באיסוף מידע המקובל בין היתר על חוקרי משטרה (מי, מה, מקום, מתי, מדוע)". כך, בפשטות טכנולוגית גמורה, מציגה בפני הבינה המלאכותית בדיוק את אותה תובנה בסיסית שמייצר אצלי כל ביקור במתקן כליאה: כאשר חמשת המ"מים הז’בוטינסקיים אינם בנמצא, ולאזרחים אין זכויות יסוד, סביר להניח כי אזרחים אלה יגיעו חיש קל לחוקר משטרה, שיציב בפניהם את חמשת המ"מים שלו. ואז, דרכם של הנחקרים אל מתקני הכליאה המקומיים – תהיה סלולה.