ראיון עם ד"ר שחר בר יהודה על המפגש הטעון בין שוטרים לאוטיסטים

את המשטרה פגש בנקודות שונות על ציר הרומן שלו עם העולם האוטיסטי, וכך הפך מודע לסכנות הטמונות במפגש זה, אך גם להזדמנויות. המפגש הטעון בין שתי הקבוצות מתרחש בשל היותם של שוטרים פעמים רבות מגיבים ראשונים באירועים בהם מעורבים אוטיסטים, בין אם בשל מצוקה כלשהי אליה נקלע האוטיסט, ומתורגמת להפרעה לסדר החברתי, או מכיוון שעבר על החוק. השילוב בין חשדנותו הטבעית של השוטר, כישוריו המועטים יחסית להתמודדות עם אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים, עובדת היות האוטיזם לקות שאינה נראית לעין, והנוקשות ההתנהגותית המאפיינת את הכללים לפיהם פועלות שתי הקבוצות, עשויים להוביל לתוצאות קשות או טרגיות. וכמובן, שככל שמצטמצמים והולכים שירותי הרווחה והבריאות המוענקים להם, ומצטמצם מספר המסגרות החינוכיות המותאמות לאוטיסטים, גדל הסיכון במפגשים אלה, שתוצאותיהם עשויות להיות הרות אסון.  

זה התחיל במריבות שכנים, קטנות וגדולות, שהיוו את התרגום הבסיסי ביותר להגדרת ה-NIMBY (Not in my back yard) :פעילות שאיננו חולקים על חשיבותה, אבל בהחלט היינו מעדיפים שלא תתרחש בחצר האחורית שלנו. "היו הרבה עניינים של שכנים. זה נימבי קשה, אבל בחלקו נימבי מוצדק. אנשים קנו בתים בשכונת רמת אשכול, במיליון דולר, ופתאום הם חווים על בסיס קבוע צרחות ויללות חריגות בעוצמתן, של אנשים שיצאו ממוסדות סגורים, ומתוך ההוסטל זורקים להם מדי פעם זבל לגינה. ואז השכנים היו שולחים משטרה".

שחר מבין בהחלט את הקושי שנוצר במפגשים הללו, שהובילו לפגיעה באיכות החיים של השכנים – קשיי שינה בלילה, צורך בשיפוצים כדי שחלון חדר השינה לא יפנה לכיוון ההוסטל ועוד: "אפשר לבקר את השכנים האלה עד מחרתיים, אבל קשה לחיות ככה לאורך זמן". כך החלו מפגשיו עם השוטרים, שנשלחו דרך קבע בידי השכנים. "שוטרים היו מגיעים כל הזמן, והשוטר היה נבוך. הוא היה אומר לי אני יודע שאתם בסדר, אבל אני חייב לענות לקריאה. לפעמים היה מגיע שוטר חדש, ואז הוא היה עורך תחקיר, כי הוא לא יודע מה זה הוסטל, מה זה אוטיזם, ולא מבין את המקור להתנהגות המאפיינת אוטיסטים. והבית נראה כמו בית רגיל לגמרי, כתוב על הדלת 'בית אביב', פותח את הדלת מדריך בן 22, אפשר להבין למה הוא צריך לחקור".

גם בתקופה בה עבד במשרדי אלו״ט, היו לו מפגשים תדירים עם המשטרה על רקע דומה. משפחות עם ילדים בתפקוד קוגניטיבי נמוך, שבין היתר צועקים ומייללים, הובילו לא פעם שכנים להתקשר למשטרה. במקרה הטוב, היו אלה שכנים מודאגים. במקרה הרע – שכנים שניצלו את המשטרה כחלק ממערך לחצים על המשפחה לעבור מן המקום. ושוב – גם שוטרים קבועים, שידעו באיזה משפחה מדובר, ובאיזה ילדים מדובר, היו מחויבים לבדוק את סיבת הקריאה. רבים מהם זכורים לו לטובה, ככאלה שידעו להתנצל בפני המשפחה שזו חובתם, להבין את המורכבות של הסיטואציה הבלתי פתירה ("כי לכי תדעי, אולי יש שם איזו "מיי ניים איז לוקה"), וגם לחבק את ההורים.

במקביל, פגש שחר שוטרים גם בסיטואציות אחרות: כאלה שהגיעו להתנדב בקייטנות של אלו"ט, ובמסגרת עבודת אוטיסטים במשרד לביטחון פנים ובמטה הארצי של המשטרה. שני גופים אלה היו הראשונים לשלב אוטיסטים במשרד ממשלתי, בשנת 2000 לערך. "עוד לא היה אז את כל הפרויקטים שיש היום, את חובת השילוב. הייתה שממה בתחום הזה. מדבר. והם באו ופשוט ביקשו לשלב אותם. אלה היו בוגרים בתפקוד קוגניטיבי נמוך, שמילאו תפקידים של תחזוקה, אחסון, מיחזור, גריסת נייר. והם עוד הועסקו העסקה ישירה. היום אנחנו נגיד שזה טריוויאלי, אבל לפני רבע מאה השפה הזו של זכויות, של חובות המדינה כלפי מוגבלים, פשוט לא הייתה קיימת".

תחום אחר בו הוא פוגש שוטרים הוא אכיפת החוק הפלילי. "ביצוע עבירות אצל אוטיסטים תלוי במידה רבה במבנה האישיות שלהם, בחינוך ובטיפול שקיבלו לאורך השנים, איפה למדו. אבל אם כבר הם עוברים על החוק, הרבה פעמים אלה יהיו עבירות מין או עבירות כלכליות, ויש ספק בנוגע להבנה שלהם את חומרת או השלכות המעשה. אי הבנה של מערכת יחסים זוגית עשויה להפוך לחיזור גורלי. למשהו מאד אובססיבי, בלי הבנה של חציית גבולות". הידע המצטבר שלו בתחום האוטיזם הפך אותו ליעד לפניות מצד גופים שונים בתחום אכיפת החוק, שביקשו להבין באמצעותו האם התנהלות מסוימת, או תרחיש מסוים, מותאמים לאוטיסטים, מה המניעים לפעולתם, כיצד הבינו את המציאות בסיטואציות מסוימות, ועוד.

עם זאת, הנושא איננו החוק הפלילי גרידא, וכל מפגש בין אוטיסט לשוטר הוא מפגש טעון: "השקף הראשון במצגות שלי, הוא תמיד אחד: 'לקות לא נראית'. כי זה הסיפור, ואת זה הכי חשוב לי להעביר בהרצאות לסנגורים ושוטרים. זה העקב אכילס של האוטיסטים, שהם אינם נראים חריגים. אם הם היו עם תסמונת דאון – היה קל לזהות אותם. השוטר הסביר, שלא פגש בחיים אוטיסט, הוא לא אדם רע, אבל הוא רואה מולו סתם ילד. וזה נורא מתעתע, כי השוטר מצפה מהאוטיסט להתנהגויות של סתם ילד. וככל שהתפקוד הקוגניטיבי שלו יותר גבוה והמיסוך משמעותי, חוסר ההתאמה מתעתע יותר. השוטר אדם חשדן מלכתחילה, כי זה התפקיד שלו, לחשוד. ואז כשמישהו עושה משהו לא מותאם להקשר, המפגש הזה נועד לפורענות. וזה הסיפור".

כשהוא אומר "וזה הסיפור", הוא מתכוון ללא מעט מקרים שנחרטו בתודעת הציבור בשנים האחרונות, של מפגשים בין שוטרים לבין אוטיסטים וצעירים אחרים עם בעיות נפשיות, שהסתיימו באופן טרגי. בין היתר, ניתן להזכיר בהקשר זה את קן בן מוחה, איאד אל-חלאק, או ילד חרדי שנעצר בידי כוחות מג"ב. "השוטר מתקרב אליו, לא ממקום רע או מאיים, אבל מבקש תעודת זהות למשל. אבל האוטיסט תופס את זה כמאיים. אם הוא בתפקוד קוגניטיבי נמוך והוא לא מתקשר, השוטר מריח משהו בעייתי, אבל לא יודע מה. והסיפור הזה של הלקות הלא נראית, במפגש עם שוטרים – עלול להפוך להיות קטלני".

שתי פסיקות חשובות של בית המשפט העליון התייחסו למצב זה, וקבעו כי החזקת אנשים עם מוגבלות במעצר נחווית על ידם באופן שונה בהשוואה לאחרים (דפנה ברק-ארז, 2021), והיא קשה בהרבה עבורם, וכן כי לא ניתן לאשפז אדם רק בשל עובדת היותו אוטיסט. בנוסף, הוא הרצה לחוקרי נוער של המשטרה (דרך מכון חרוב) על חקירת נוער אוטיסטי, ולמספר מועט של קבוצות שוטרים נוספות, והסנגוריה הציבורית יצרה סרטון המיועד להנגשה משפטית לאנשים עם מוגבלות קוגניטיבית. אך פסיקות ויוזמות חשובות מעין אלה הן טיפה בים, המתייחסות לשלב הסופי של המפגש עם השוטר, בחקירה ובבית המשפט; ואין בהן די כדי לרכך את המפגש בין השניים ברחוב או בכל מקום אחר.

תחום אחר בו הוא עוסק הוא הדרכים הטובות ביותר לאיתור אוטיסטים שהלכו לאיבוד, שכן אז כל דקה היא קריטית: "צריך לדעת איך לתקשר עם ההורים שלו שמכירים את הילד או הבוגר היטב, איך לגשת לילד כשמוצאים אותו, ובעיקר צריך לדעת קודם כל איפה לחפש. טביעות הן גורם המוות המרכזי אצל אוטיסטים. הם אוהבים מקורות מים. אז זה צריך להיות ממש פרוטוקול אצל המשטרה: אם ילד אוטיסט נעלם ליד מקור מים, חפשו קודם כל שם. נעלם באזור פארק הירקון? רוצו למים".

בעקבות מקרים אלה, בהם גם נטל חלק באופן אישי בחיפושים, כתב מדריך עבור המשטרה, שנועד להוות "עשרת הדיברות" עבורם בעת חיפוש אחר אוטיסטים שאבדו. המשטרה, לדבריו, עושה עבודה מעולה בחיפושים הללו, אך מסיבות שלא ברורות לו, לא הסכימה לפרסם את המדריך שכתב. אז לטובת המעוניינים בכך – הוא מצורף כאן. אבל פתרונות קסם בתחום זה, הוא מדגיש, אינם בנמצא: "צריך הכרות עם העולם הזה, צריך להבין את המורכבות של לקות שאינה נראית, צריך הדרכות והכשרות, וצריך לזכור את המלים של שלמה ארצי: 'תמיד אני חשוד במשהו/ שוטר מדבר אלי/ האם כדאי לומר לו/ שאני לבד?'".