הדר אבירם היא שילוב נדיר ומעורר השראה של אקדמיה ופרקטיקה, שתי זהויות שמתרוצצות בתוכה אחוזות זו בזו, ומוציאות זו מזו את המיטב. בצבא הייתה עתודאית ולמדה משפטים. כשאני שואלת אותה מדוע, היא צוחקת: אמא שלה הייתה שופטת, דודה שלה הייתה עובדת סוציאלית, אז לא ממש הייתה לה ברירה: כמי שגדלה על ברכי עולם המצוקה והחירום מילדות, היא הפכה להיות שילוב של השתיים.
עם סיום לימודי המשפטים שירתה חמש שנים בסנגוריה הצבאית, ולקראת סיום השירות למדה לתואר שני במכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. אחרי השחרור המשיכה לברקלי ללימודי דוקטורט על הטיפול של צה"ל בעריקים וסרבני מצפון. היא חזרה לישראל לפוסט דוקטורט, ולאחר מכן חזרה לסן פרנסיסקו, ומאז היא כאן.
הדר היא ג'ינג'ית המגלמת בדמותה את הקלישאה המדויקת כל כך במקרה שלה: "ג'ינג'י זה אופי". והקלישאה הזו נותרת נכונה, גם כשהשיער מאפיר. התחומים בהם היא עוסקת הם רק כאלה שבוערים בה, כואבים לה, והיא חותרת לשינויים במלוא הכוח. שיחתנו מתקיימת בבית קפה בסן פרנסיסקו ביום גשום, לאחר שהדר פלשה בלי בושה לכנס בו הרציתי, מבלי שהעליתי על דעתי להזמינה. אימה ופחד של ממש: להרצות על אכיפת חוק, כשפרופסור הדר אבירם, המומחית הבלתי מעורערת בתחום, יושבת בקהל? בבית הקפה היא מזמינה לעצמה משהו ירוק (אין צורך לציין שהיא טבעונית, נכון?) ומתעקשת לשלם גם על השוקו שלי. כשהיא צוחקת כל בית הקפה מסתובב אלינו בפנים מחויכות לבדוק את מקור הצחוק הרועם, וגם כשהיא כועסת – אין אחד שם שלא ידע על כך. אבל גם הרבה עצב נוכח בשיחה, והדסקית לשחרור החטופים מעזה התלויה על צווארה היא רק אחד מרסיסי המציאות הישראלית החודרים לשיחתנו כל העת, הממוקדת בעיקר באסירים ובתי סוהר.
כי זאת יש לדעת: אמנם הצהרתי בפוסט הקודם שלי, על אלקטרז, שיש לי חיבה עמוקה למתקני כליאה, אבל אני בסך הכל חובבנית בתחום, בעוד הדר אבירם היא מלכתו הבלתי מעורערת של מועדון "הלב הכתום" (שם מאולתר בהחלט למועדון היוקרתי שלנו), והמחויבות שלה לזכויות אסירים היא עמוקה ובלתי מתפשרת.
כמו כל מערכת יחסים, ההתחלה של מחויבות זו הייתה בנאלית כמעט. כשהחלה ללמד משפטים בהייסטינגס, חשבה שלא תחזור לעסוק בעריכת דין. בשנת 2011 נרשמה יחד עם הסטודנטים שלה לקורס ההכנה לבחינות הלשכה של קליפורניה, למדה איתם וניגשה איתם לבחינות, אבל רק כדי שתדע למה היא מכינה אותם (שמעתם את זה, מרצות ומרצים בפקולטות הישראליות למשפטים?). כשהפכה לעורכת דין, היו אלה בעיקר בתי הסוהר שמשכו את תשומת ליבה. היא אמנם מסייעת לפעילי זכויות בעלי חיים ("יש לי חברים שנכנסים לחוות, מצילים חיות מסכנות שכלואות שם, ואז מעמידים אותם לדין במקום את העבריינים האמיתיים. שמעת פעם דבר משונה כזה?"), אבל הבייבי המרכזי שלה הוא זכויות אסירים.
לארצות הברית יש גביע עולמי אחד ובלתי ניתן לערעור: אלופת הכליאה בעולם המערבי. גם קליפורניה עצמה מצויה במקום גבוה למדי בדירוג האמריקאי הפנימי. הגורמים לכך פשוטים למדי: מדיניות רווחה חלקית ודלה למול חיבה רפובליקנית לענישה נוקשה, ריבוי מאסרי עולם, והעדר מנגנוני תמיכה ושיקום הולמים. גם חובבי היד הקשה, המשתייכים לאסכולת "מגיע להם, שירקבו בכלא", נאלצים להודות ששיעורי המאסר הגבוהים אינם מובילים להורדת שיעורי הפשיעה, ולמעשה ההפך הוא הנכון. אפילו הנשיא טראמפ, רפובליקן שידוע בשמרנותו, אטימותו וגזענותו המופלגים, פלט לקראת סוף כהונתו כמה ציוצי טוויטר (כתוארו דאז) על הצורך בשינוי מדיניות, ומאז נעלם ונאלם בנושא זה.
בתי הסוהר בקליפורניה אמנם אינם מופרטים, אבל מכלול השירותים בתוכם לרבות התשתיות, ההסעות, האוכל ("הדלוח", מקפידה הדר לציין), הטיפול הרפואי ועוד – מופרט. לפיכך, רמיסת זכויות האדם בהם זהה למדי לזו שבמתקני הכליאה המופרטים. אחת הבעיות המרכזיות במתקני הכליאה בארה"ב כיום היא הגיל הממוצע: אנשים שנדונו למאסרי עולם על שוד בנק שביצעו בגיל 20, הם בני 60 היום. התארכות תוחלת החיים בעולם המודרני האריכה גם את תוחלת החיים של האסירים, והגדילה את עלויות הכליאה לאין ערוך. אבל קליפורניה לא שוכחת ולא סולחת, וגם כשתקציבם של בתי הסוהר מרקיע שחקים, היא איננה ממהרת לשחרר את אסיריה הקשישים.
עובדה זו הפכה רבת משמעות כמובן, עם פרוץ מגפת הקורונה. גם כאשר הרופאים ידעו כי המחלה מסוכנת במיוחד לאנשים מבוגרים, וגם כאשר היו הנחיות מיוחדות למוסדות שיש בהם צפיפות גבוהה כמו בתי אבות למשל, עדיין לא נעשו שום סידורים מיוחדים בנוגע לבתי הסוהר, והמחלה התפשטה שם במהירות עצומה. היה הגיוני להניח, אומרת הדר, שהראשונים שישוחררו כדי להקל על הצפיפות בבתי הכלא, שממילא עומדת על 100% ויותר, ולעתים הגיעה גם ל-200%, יהיו האסירים הקשישים והחולים. אבל זה כמובן לא קרה. כשהיא רק נזכרת בתקופה הזו, היא מתעצבנת: "אנשים מתו בתקופה הזו בבתי סוהר כמו זבובים. האסיר הכי מבוגר כאן בן 95, אבל לא משחררים אותו, בגלל שהוא מהווה 'סיכון לציבור', או אדם ששדד בנק בשנות השמונים, חטף כדור בראה שגרם למחלת ריאה כרונית, והוא בקבוצת הסיכון הכי גדולה של הקורונה, לא משוחרר. זה לא חלם בשילוב סדיזם, שהם בבית סוהר?".
בתקופה זו הוקמה קואליציה שחתרה לקידום הטיפול בקורונה בבתי סוהר, שכללה רופאים, עורכי דין ומשפחות אסירים. "נפגשנו בזום כל שבוע, יצאנו מהפגישה הזו כל שבוע עם שיעורי בית, והלכנו לעשות אותם. היינו צריכים לריב עם בתי הסוהר, עם משרד הבריאות של קליפורניה, עם כל העולם". חזית נפרדת נאלצה הקואליציה לנהל אל מול האסירים עצמם, ולנסות לשכנעם לקבל את החיסון: "האסירים שמעו כל היום את הסוהרים, שהיו טראמפיסטים כמובן, משננים להם דברים כמו 'אם תיקח את החיסון נגד קורונה ייפול לך הכבד' וכל מיני דברים כאלה, אז הם לא רצו לקחת חיסון".
הפתרון שהציעה הקואליציה, יכול לשמש כדוגמת מופת בשיעורים על אקטיביזם חברתי: מתוך ידיעה כי בכל בית סוהר קיימים לפחות כמה טלפונים שמוברחים פנימה לאסירים, איתרה הקואליציה אסירים שהשתחררו לאחרונה, וביקשה מהם להעלות סרטונים שלהם ליוטיוב, בהם יעצו לחבריהם מאתמול להתחסן. בנוסף, רופאים מבין חברי הקואליציה, הכינו סרטי שאלות ותשובות בנושא הקורונה, שהותאמו לאסירים ("מפקד הכלא אמר לי שהחיסון לא עובד, האם זה נכון?").
עם זאת, הבעיה נותרה הסוהרים (או "הטראמפיסטים" כהגדרתה) שסירבו להתחסן, וכשיצאו ונכנסו אל בתי הכלא, הביאו את המחלה החוצה עימם לאוכלוסייה כולה. גם כאשר החלו לחייב עובדי ציבור אחרים, כגון מורים, להתחסן, לא הוטלה חובה דומה על הסוהרים. כשחברי הקואליציה הגיעו לבתי המשפט, בין היתר בדרישה שיחייבו את הסוהרים להתחסן, בדומה לעובדי ציבור אחרים, הועלתה באופן שהדר מכנה "מדהים למדי" התגובה כי הסוהרים לא יסכימו להתחסן ויתפטרו, ואז לא יישארו מספיק סוהרים בקליפורניה. מנקודת מבטה של הדר, מדובר בשטויות מוחלטות: "אם אי אפשר למצוא מספיק סוהרים אחראים, אי אפשר לכלוא כל כך הרבה אנשים. גם בין המורים לא כולם הסכימו להתחסן, אבל ברגע שהובהר להם שאחרת לא יוכלו לחזור לעבודה – רובם המכריע התחסנו. אם זה היה מוצב כדרישה, הסוהרים היו נוהגים בדיוק כמו המורים ומתחסנים. סוהר מרוויח 90,000 דולר בשנה, אנשים לא יוותרו על משרה כזו. ואת יודעת מי תמך בסירוב שלהם? המושל הדמוקרטי של קליפורניה, שכל הזמן דיבר על זה שזריקות חשובות, ושימוש בשיטות מדעיות להדברת הקורונה חשוב. ולמה הוא תמך בהתנגדות של הסוהרים לחיסונים? כי איגוד הסוהרים תרם מיליון וחצי דולר למסע הבחירות שלו". בסופו של יום, המאבק נחל הצלחה מרשימה: אחוז המתחסנים בכלא היה גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה הכללית. את המאבק על חיסון האסירים בתקופת הקורונה היא מתארת בספר חדש שכתבה יחד עם Chad Goerzen, שפורסם לאחרונה.
בשנת 2020 פרסמה ספר אחר, שעסק בדיוני וועדת השחרורים של משפחת מנסון. צ'ארלס מנסון עמד בסוף שנות השישים בראש כת קליפורנית, שהאמינה בכמה ערכים מקובלים באותה תקופה (היפיות, סמים, קומונות) ובכמה ערכים מקובלים פחות (רצח, הערכות למלחמות גזע). חברי הכת נדונו למאסרי עולם, אותם הם מרצים עד היום. מנסון עצמו נפטר בכלא בשנת 2017. דיוני וועדות השחרורים בבקשותיהם לשחרור מוקדם שימשו עבורה חלון הצצה אל עולמן של וועדות השחרורים בקליפורניה. חבריהן של ועדות אלה הם לרוב שוטרים או פרקליטים לשעבר, הידועים בחוסר חיבתם לאסירים. הם ממונים במינויים פוליטיים, שכרם נאה, ומטרתם אחת: להמנע משחרור אסירים בכל מחיר.
"הוועדות האלה הן מבוך ביזנטי של דברים חסרי משמעות, אין קנה מידה, קשה להפעיל נגדן ביקורת שיפוטית כי אין לך במה להאחז, וכמובן שקורים שם דברים הזויים. למשל – הוועדות דורשות מאסירים להשתתף בתוכניות שיקום מסוימות בכלא כתנאי לשחרור, אבל מה לעשות שאין תוכניות שיקום כאלה בכלא? או שהאסיר נמצא בבלוק אחד, ולא יכול לקחת תוכנית שיקום בבלוק השני? או, עניין אחר: עם כל מהפכת זכויות הקורבן, נוצרה פרקטיקה של משפחות של קורבנות שנוסעות לוועדת השחרורים, להביע את עמדתן. אבל לא כל משפחת קורבן יכולה לנסוע לוועדת שחרורים, כי בתי הכלא רחוקים, אז נוצר פער מי בא ומי לא. משפחות עשירות של קורבנות שיש להן זמן וכסף להתבוסס בזה, נוסעות לדיונים, יש להן עורך דין, ואז הם באים לדיון בקבוצה גדולה, ומקבלים המון זמן להביע את עמדתם. שעות על גבי שעות. וחלקם אפילו לא היו בחיים כשאותו אדם נרצח, אבל הם מדבריו על אותו אדם שעות. ואז – קבועים רק שני דיונים ביום, ואם המשפחה של הקורבן תפסה את כל הזמן בדיון הראשון, אז הדיון השני יתבטל".
אחד המקרים שהיא מתארת בספרה, עוסק בסוזן אטקינס, אחת מבנות "משפחת מנסון". אטקינס נטלה חלק ברצח של שרון טייט, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה, בעשרות דקירות סכין, וכן ברצח כמה מחבריה שנמצאו עימה בדירה. תמונותיה המחויכות של אטקינס כשהובאה לדיונים בבית המשפט כיכבו בכל כלי התקשורת של התקופה. בשנת 2009, כשנדונה בקשת השחרור האחרונה בעניינה, הייתה אטקינס בת 61, לאחר התמודדות ממושכת עם מחלת הסרטן, משותקת באופן מלא כמעט, והיא הובאה לדיון בוועדת השחרורים על מיטת גלגלים. לאורך מרבית הדיון בעניינה, היא ישנה. אחותה הקטנה של שרון טייט הגיעה אף היא לדיון, והזהירה את הוועדה כי אטקינס עדיין מסוכנת לציבור. הוועדה סירבה לשחררה. אטקינס נפטרה שבועיים לאחר הדיון.
נושא וועדת השחרורים מעלה אצל הדר, לצד ההיבטים הפרגמטיים של הסוגייה, גם הרהורים פילוסופיים יותר: למי נסכים לסלוח, ולמי לא. "למשל אם היו אומרים לי היום, בואי ניתן ליגאל עמיר חנינה, הייתי מסכימה? אני לא יודעת. ומשפחת מנסון הייתה היגאל עמיר של קליפורניה בשנות השישים. הם יצרו כאן זעזוע עמוק, שינוי משפטי יסודי. פעם על רצח אפשר היה לקבל עונש של 15-10 שנים, אבל ההחמרה שחלה בענישה האמריקאית, התחילה שם. ויש משהו מעניין בנושא הזה של הגמול, ועד מתי הוא מתמשך, ומתי נסלח. בגלל זה הספר שלי נקרא ""Yesterday's Monsters. מי המפלצת שנסכים לסלוח לה? סירחאן סירחאן, שרצח את בוב קנדי? משפחת מנסון? יגאל עמיר? קחי כל דמות עבריינית שהייתה מרכזית מאד בדור שלה, כמו יגאל עמיר בדור שלנו, או מנסון בדור של מי שגדלו בשנות השישים בארצות הברית, מתי אפשר להכריז עליהם בתור מפלצות האתמול?".
על מנת לשנות את המצב בנוגע לוועדות שחרורים, ולו במעט, ניסתה לקדם הצעות חוק שונות בנושא, לפיהן חברי וועדת השחרורים יהיו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, ואולי אפילו – תנשמו עמוק – אסיר לשעבר, וגם פרסמה מאמרים בתקשורת בנושא. היא עדיין לא זכתה להצלחה, אבל מתוך הכרותנו ארוכת השנים, אני מציעה למחוקקי קליפורניה להכנע כבר עתה.
אבל האקטיביזם הפרגמטי שלה אינו מתמצה בערוצים "המקובלים", כמו אצל משפטניות אחרות, של הצעות חוק ומאמרים בתקשורת. הנה למשל דוגמה מצוינת: לפני מספר שבועות סטודנט שלה נעדר לכמה שיעורים. כשחזר ללימודים, שאלה אותו מה קרה, והוא סיפר לה שהלך ברחוב ואדם צנח ומת ממש מולו, כנראה ממנת יתר. הסטודנט רצה להתקשר לכוחות החירום, אבל האנשים שהיו במקום וכנראה צרכו סמים יחד עם האדם שמת, אמרו לו שלא יעשה זאת, כי המשטרה לא תסייע בנסיבות אלה, ורק תפגע בהם (מה שלא היה נכון – החוק מגן על נפגעים מפעילות משטרתית במצב זה). הסטודנט אכן נמנע מלפנות לכוחות החירום, אבל החוויה הקשה השפיעה עליו, והקשתה עליו לחזור ללימודים.
הדר, בפרגמטיזם אופייני, הסבירה לו את ההיבטים החוקיים של הנושא, הראתה לו את ערכת ההחייאה שהיא נושאת דרך קבע בתיקה למצבים מעין אלה (שאינם נדירים בסן פרנסיסקו רווית חסרי הבית), וגם הביאה לכיתה נציג של משרד הבריאות, שהסביר לסטודנטים כיצד ניתן לעשות שימוש בערכת החיאה במצבים אלה, וחילק להם אחת לשימושם האישי, במקרה הצורך. הדר, מצידה, רכשה עבור הסטודנטים מסכות פה, שמאפשרות לעשות הנשמה חד צדדית, מתוך ידיעה שהצמדת פיך הפרטי לפיו של הומלס מכור לסמים, אינו צעד שרובם ככולם של הסטודנטים למשפטים יעלו על דעתם לעשות. "המסכות עלו לי כמעט כלום, ועכשיו יש עוד 80 איש ברחובות של סן פרנסיסקו שיכולים לעשות החיאה כשצריך, אז בשבילי זה היה רווח נקי" היא מסכמת את האירוע בפשטות.
ואם במקרה תתעורר התהיה מה היא עושה בשעות הפנאי, אז למשל לאחרונה הספיקה לסייר באלקטרז עם בנה בן השש, לו גם הקדישה את הספר על וועדות השחרורים, ואיחלה לו לגדול בעולם ללא אלימות, שיש בו חמלה ונכונות לסלוח. וכן, היא גם שוחה דרך קבע מאלקטרז לסן פרנסיסקו – ובלי חליפת שחיה, אין צורך להגזים. מי קרח וכמה כרישים הם לא מה שירתיעו את מי שמצויה תדיר בסביבה המתקשה להתמודד עם הרדיקליות של דעותיה.
כשאנחנו נפרדות, אני מלווה אותה לאופניים שלה שחונים ברחוב הסמוך, והיא מגלה שהקסדה שלה, וערכת ההחיאה שהיא נושאת עימה דרך קבע בתיק האופניים (בנוסף לזו שבתיק הגב, כמובן), נגנבו. "לא נורא", היא אומרת ומחייכת. "מי שגנב את זה בטח זקוק לערכת החיאה הרבה יותר ממני".