המפגש בין מגדל השן הצחור לבין החומה המשטרתית הכחולה מייצר תדיר אתגרים למכביר בשיח החרשים הנוצר בין השתיים: בין האקדמיה, הסבורה שאין תחליף למחקר האמפירי על אודות עבודת המשטרה, לבין המשטרה, המשועשעת ממסקנות האקדמיה אודותיה, ומתהדרת לרוב בניסיון מקצועי, ככלי שאין לו תחליף, לצורך יצירת שיטות העבודה הטובות ביותר עבורה. לעתים, האקדמיה היא זו המחזרת אחר המשטרה, בניסיון להשיג היתר למחקר, ולעתים – השוטרים הם אלה הפוקדים את מסדרונות האקדמיה, לצורך לימודים לתואר ראשון או שני. אך שיח החרשים בעינו עומד, ללא קשר לזהות המחזרת והמחוזרת.
דיאלוג זה מוכר לי מקרוב. לאורך העשור האחרון לימדתי מאות שוטרים, במגוון תוכניות ומסלולי לימוד. לא פעם, שוטרים סיפרו לי שנתקלו במוסדות אקדמיים שונים, ובעיקר בסמינריונים, בהצעות ידידותיות, שלפיהן – "אם אתם כבר במשטרה, אולי תכתבו משהו בנושא X שעוסק בעבודתכם". חלק מאותם מרצים גם הגיעו עם רשימה סגורה של נושאים "מתאימים", ושאלות "מוצעות" לראיונות עם עמיתיהם של השוטרים לעבודה.
אמנם, תלוי מה מידת ההשפעה שתופעל; אך במקרים מסוימים שתיארו שוטרים באוזניי (מועטים, חשוב לציין, ועדיין חמורים) יש בכך לחץ של ממש מצד המרצים להפוך את הסטודנטים השוטרים לאינפורמנטים ולעוזרי מחקר תוך ניצול יחסי מרות, המצריכה את השוטרים לבצע עבירה משמעתית לפי הדין המשמעתי של המשטרה, שאוסרת על ראיונות של שוטרים, גם אם בוצעו בידי שוטרים, ללא אישור מתאים.
כמו דברים רבים אחרים בישראל, השבעה באוקטובר יצר תפנית חדה גם ביחס למפגש בין מגדל השן למשטרה. כשהחלה שנת הלימודים האקדמית, התחילו להגיע אלי פניות של שוטרים שביקשו להתייעץ עמי בנוגע לכתיבת עבודות העוסקות בהתפתחות טראומה אצל שוטרים במהלך המלחמה. הם פנו אלי מכיוון שהם ידעו שהפוסט-דוקטורט שלי עסק במערך מע"ן של המשטרה, האמור להעניק מענה נפשי לשוטרים; ומי מהם שלמדו אצלי זכרו שתמיד דרשתי מהם להפסיק להפגין גבריות מסוקסת, ולהתחיל לחפש את משרדה של קצינת המע"ן בתחנה.
בכל שנה אחרת, פניות מעין אלה שלהם היו משמחות אותי מאד, שכן המחיר הנפשי ששוטרים משלמים על עבודתם ה"שגרתית", כמו גם הצורך לתת לו מענה טיפולי, מהווה עבורם נקודת עיוורון שרובם מתעלמים ממנה. לכן, חשוב היה שיתעמתו עם הנושא ולו, תחילה, באמצעות מחקר. אך למרבה הצער, בשנת הלימודים הנוכחית, המוטיבציה של רבים מהם למחקר על טראומה היתה החשיפה שלהם לאירועי שבעה באוקטובר, באופן אישי או מקצועי, ישיר או עקיף. ככל שמידת החשיפה היתה גדולה וישירה יותר, וככל שהטיפול שהסכימו לקבל בעקבותיה היה מועט יותר, כך המלצתי להם בצורה נחרצת יותר להתרחק מהנושא. לא כולם אימצו את הצעתי זו.
עם זאת, הדבר שהטריד אותי יותר היה שחלק קטן מן השוטרים שפנו אלי לא בחרו את הנושא בעצמם, אלא הוא הוצע בידי המרצה בסמינריון. בשני מקרים מטרידים במיוחד, ציטטו הסטודנטים את השאלות שהוצעו להם על-ידי המרצה, אשר כללו שאלות 'טריגר' מובהקות, שהיו מעוררות טראומה מודחקת גם בגופה של מומיה פרעונית. כאשר טפטוף הפניות גבר, וחצה את הגבול הדו ספרתי, החלטתי לכתוב פוסט קצר זה שאני מניחה שייתפס בידי כמה מעמיתותיי ועמיתיי כחוצפה של ממש; ועדיין, אני סבורה כי תמונת המצב העגומה שראיתי בשיחות שקיימתי עם אותם שוטרים, מצריכה אזכור של כמה עקרונות יסוד במחקר:
א. סטודנטים אינם שפני ניסיון, והם אינם עוזרי מחקר שלנו. אסור לנו לכפות עליהם נושאי מחקר, בוודאי שלא כאלה שעלולים להרע להם. אנחנו כאן כדי לעודד ולשרת את הסקרנות האינטלקטואלית שלהם, לא ההיפך.
ב. לשוטרים אסור לראיין או להתראיין במהלך הלימודים. גם אם איש לא יקרא את הדברים פרט למנחה של הקורס/הסמינריון, זו עדיין תהיה עבירה משמעתית מבחינתם. לראיונות מעין אלה נדרש אישור של המשטרה, והסיכוי שאישור מעין זה יינתן ביחס לעבודה בתואר ראשון או שני הוא קלוש. מכאן, שכל מטלה אקדמית שכוללת ראיונות עם שוטרים יוצרת מלכוד לא פשוט עבורם.
ג. אסור למרצה לסכן את הבריאות הנפשית של הסטודנטים השוטרים. שוטרים סובלים מלחץ, שחיקה וטראומה יותר במידה רבה יותר מרוב האוכלוסייה. מכאן, שנדרשת זהירות רבה בעבודה אקדמית אתם, ואסור שזו תחשוף אותם, כסטודנטים, כמרואיינים או כמראיינים, לטריגרים שאך יחמירו את מצבם הנפשי.
אין ספק ששוטרים זקוקים כיום לסיוע נפשי יותר מאי פעם בעבר, ובעיקר כזה שמותאם להם אישית, והמשטרה אמנם הרחיבה את סל המענים שלה עבורם במידה רבה. צורך זה מתקיים על רקע חסר עצום במחקרים העוסקים בנושא בריאות הנפש של שוטרים בישראל, בעוד בכל מדינה המשתייכת לקטגוריה שהאקדמיה הישראלית הייתה רוצה להדמות לה, קיים ריבוי מחקרים בתחום, מתוך הבנה של שתי עובדות יסוד פשוטות: האחת, שטראומה, לחץ ושחיקה אינהרנטיים לעבודת המשטרה, ומופיעים אצל המשרתים בה בשכיחות גבוהה יותר מהממוצע באוכלוסיה; והשנייה, שתופעות אלה ישפיעו על התנהלות השוטרים בשטח, משמע על החברה כולה, וראוי להקדים תרופה למכה – תרתי משמע.
למרות מיעוט המחקר המצער בישראל בתחום זה (שגם על סיבותיו יש לתהות), הרי שיש לעשות זאת בדרך הראויה, העולה בקנה אחד עם כללי האתיקה. נכון, הגשת בקשה לאישור מחקר מצד המשטרה עשויה להיות ארוכה ומייגעת, וגם וועדת אתיקה במוסד בו אנו עובדות עשויה לעשות לנו חיים קשים, אך זו הדרך הנכונה היחידה לפיתוח כלים מחקריים ראויים לשמם. קריאה זו אינה מופנית לחוקרים עצמם בלבד: גם וועדות האתיקה במוסדות האקדמיים השונים צריכות לרענן נהלים עבור המרצים, להנכיח את עצם קיומן ופעילותן גם לסטודנטים, ולהבהיר כי סטודנט שמופעלים עליו לחצים מעין אלה יכול וצריך להגיש תלונה במקרים המתאימים.
לסיום, אולי ראוי להזכיר את המובן מאליו: המשטרה עודנה מדממת, כפרטים וכארגון, מן האירועים שחוותה בשבעה באוקטובר. יתכן שסטודנטים שוטרים יזדקקו לסיוע ותמיכה יותר מאחרים, וחובתנו כמרצים להעניקם. יומרת סיוע המתבטאת בשיטות מחקר מפוקפקות פסולה מכל וכל: אסור לנו לעשות קיצורי דרך, ולנצל שוטרים בדרך צינית זו, שרק תחמיר את הנזק שכבר נגרם להם ממילא.