מקומות קדושים הם נייר לקמוס מרתק, המשקפים מתח מובנה בין מסורת לקדמה, בין אמונה לרציונליות, ובין מצוות דתיות לבין חקיקה אזרחית. תחזיות בראשית המאה ה-20 שצפו את מותה של הדת התבדו זה מכבר, ולמעשה ההפך הוא הנכון – כוחה רק הולך ומתחזק בעשורים האחרונים. לצידה, התרחבו ממדי העלייה לרגל למקומות הקדושים בעקבות המודרניזציה שהקלה על פרסום האירועים השונים ברשתות החברתיות, הוזילה את מחירי התחבורה, והרחיבה את מעגל הצליינים והתיירים המשתתפים בהם.
כל אלה מעצימים את הסיכונים הטמונים במקומות הקדושים, ומחייבים חשיבה מחודשת על הרגולציה בהם: כך למשל בשנת 2015 נהרגו כ-2,200 איש בעליה לרגל למכה; בשנת 2016 נהרגו בהודו 11 איש בטקס במקדש הינדי; ובשנת 2021 נהרגו 45 איש במירון. השליטה במקומות הקדושים משותפת למדינה ולארגונים דתיים, עובדה המייצרת חילוקי דעות מתמשכים, לעתים על פני דורות, בנוגע לדרך ניהולם ותחזוקתם. משוקע בהם קושי אינהרנטי כפול, סימבולי ופרקטי כאחד: ראשית, הם מזמנים מפגש טעון בין שוטרים שבידם מונופול על השימוש בכוח, לבין אנשי דת, שבידם המונופול לפירוש רצון האל ודרכי הגשמתו. שנית, הם מקשים על ניהוג המון, בשל השילוש הלא קדוש הגלום בהם – מקומות קטנים וצפופים; מבנים ישנים שהבטיחות לא פעם מהם והלאה; וקהל גדול ומשולהב, אחוז אקסטזה דתית, הגודש אותם. לפיכך, אסון המוני במקום קדוש הינו סיכון ממשי ומוחשי, שהתרחשותו איננה מהווה אירוע בודד, המנותק מהקשר, אלא כזה שיש להבינו על רקע הנורמות המתחרות של הדת והמדינה. ישראל, שכל הווייתה מיום הקמתה נעה בין תרבות החרום המיליטריסטית לבין תרבות "הסמוך", מספקת מצע פורה לאסונות אלה.
ירושלים היא זירה מרתקת לבחינת הסוגיה. אווירה רחוק מלהיות צלול כיין, כי אם עכור להחריד בשל שפע המקומות הקדושים בשטחה, המייצר שורת אתגרים אינסופית: רגישויות דיפלומטיות ודתיות שפגיעה בהן, גם בתום לב, עלולה להוביל תקרית בינלאומית; מציאות ביטחונית מורכבת; הצורך בשיטור אזור שקשה להכניס אליו סיכה, לא כל שכן רכבי הצלה מכל סוג; וכן "סינדרום ירושלים" המוביל לרחובותיה מגוון תמהונים ומעורערים בנפשם, הנמשכים בחבלי קסם למקומותיה הקדושים ולא לשם שמיים דווקא. בשנת 1969 הוצת מסגד אלאקצא בידי מייקל רוהאן, תייר אוסטרלי, ובפברואר השנה נעצר תייר אמריקאי בחשד שהשחית ושבר פסל בכנסייה בעיר העתיקה. בהודעת המשטרה אודותיו נמסר באופן לקוני "נבדק החשד כי החשוד שנעצר לוקה בנפשו". והרשימה ארוכה.
רבים מאירועי הדת ההמוניים בירושלים מתנקזים לחודש אפריל, תוך חפיפה חלקית או מלאה בין הרמאדן, הפסחא והפסח, המשלבים תיירות חילונית ודתית, מקומית ובינלאומית. התלקחויות המתחילות במקומות קדושים על רקע הצורך לאזן בין ביטחון וסדר לבין חופש הפולחן עשויות לחרוג מהם לא פעם למקומות נוספים, ואירועי מאי 2021 הם רק דוגמה דרמטית אחת. הכנה לאירועים אלה מצריכים עבודת מטה משטרתית מול מנהיגי דת, סיורי שטח, תאומים מורכבים, חסימת כניסת רכבים לאזורים שלמים, כוח אדם עצום בהיקפו במשטרה שאין זה סוד כי כוח האדם שלה הולך ומתדלדל (בדומה למשטרות אחרות במערב), ועוד.
עם זאת, יתרונם הגדול של אירועי הדת בירושלים הוא שיש להם "אמרגן", לרוב איש דת או מוסד דתי, שמולו יכולה המשטרה לעבוד, בניגוד לאירועי מירון שם הוטל מלוא הניהול של האירוע על כתפיה עד להתרחשות האסון. בסיועו של מארגן מטעם הקהילה ניתן למשל להגביל את מספר המאמינים המגיעים לאירועי סליחות המוניים בכותל, או את מספר המאמינים שיגיעו לשבת האור בכנסיית הקבר. כך, מהנדס בטיחות הממונה בידי הגורם הדתי השולט במקום יכריע מה התפוסה המרבית האפשרית לפי שטח המקום ופתחי החירום בתוכו, והמשטרה תידרש "רק" לאכוף את החלטותיו.
לרוב מתעניין הציבור היהודי בישראל באירועי הראמאדן יותר מאשר באירועי הפסחא, מסיבות מובנות. אך "שבת האור", כך נדמה, ראויה למבט נפרד. על פי האמונה, בשבת זו שחלה בחג הפסחא, נדלקת מעצמה להבה על-טבעית בקברו של ישו, ומסמלת את נס תחייתו. אך חגיגות תחייתו של ישו הובילו לא פעם למותם של רבים אחרים: כך למשל בשנת 1836 נהרגו כ-400 איש באירוע שסיפק המחשה אחת מני רבות, לסיכון העצום הטמון במאמינים הלהוטים להדחק למקום קדוש בכל מחיר, גם במחיר החיים עצמם.
"שבת האור" היא טקס שמיליוני נוצרים בעולם נושאים אליו את עיניהם, אך רק אחוז זעום ייקח בו חלק, עובדה המייצרת יריבות פנימית בין זרמים נוצרים שונים. לפיכך, הטקס מתנהל לפי כללי סטטוס קוו המעוגנים בחוזה ברלין (1878), וקובעים בקפדנות יתרה מי ינהל את הטקס, ינכח בו, ובאיזה חלק של הכנסייה יעמוד. אך רק בעקבות הקורונה ואסון מירון, הוטלו הגבלות על מספר משתתפיו.
האש הקדושה מספקת אתגר נפרד: לאחר הדלקתה היא תועבר ממנהלי הטקס למאמינים ולאנשי דת שירוצו עימה במהירות למזבחות בכנסיות העיר, הארץ (בית לחם, נצרת) ומטוסים מיוחדים יטיסו אותה למדינות בהן יש ריכוז של נוצרים אורתודוכסים. לפי האמונה, קדושתה מונעת ממנה להזיק לאיש 33 דקות לאחר הדלקתה, כמניין שנותיו של ישו ביום מותו.
תיאור מדויק מאד של הטקס ניתן למצוא בפוסט מושחז ומצחיק עד דמעות שכתב אריה עמית, מפקד מחוז ירושלים לשעבר, על ניסיונו בשבת האור: "בתוך הכנסייה מוצבות לפני הטקס גדרות משטרה שמפרידות בין העדות, כל עדה בדיוק מילימטרי בשטח שלה מזה דורות, ואוי לו למי שינסה לחרוג מגבולות עדתו ויעז לדרוך בשטח עדה אחרת. ואין מילימטר פנוי אפילו להכניס סיכה. הכנסייה מפוצצת במתפללים משולהבים שביניהם הרבה קשישות, ומספרם גדול הרבה הרבה יותר ממה שהגיוני שהכנסייה תכיל בלי סכנה לאסון גדול. באמת כמות עצומה של אנשים. שוטרים עם מטפי כיבוי אישיים מפרידים בין העדות ומנסים לטפל בקטטות בין האנשים בעודן באיבן. כשיוצאת האש דרך פתחים מחדרון הקבר וכולם שולפים נרות ענקיים כדי להתברך באש הקדושה מתחילה מהומה שבמהלכה ניתן לראות מחזה סוריאליסטי של קשישות ששיער ראשן מתחיל לעלות באש בגלל הצפיפות הנוראה ושוטרים מכבים אותן. הכל מתמלא עשן ואי אפשר לנשום. ומי שמתפלל בעוצמה הכי גדולה במהלך הטקס הוא מפקד המחוז שמתחנן לאלוהים שהטקס הזה יסתיים ושהאסון ייפול על המפקד הבא או זה שאחריו".
ואכן, המחשבה על המוני אדם, הדחוסים במקום אחד, ומנסים בכל כוחם להשיג ניצוץ אש קדושה מתוך אמונה שאינה יכולה לפגוע בהם, וגם מנסים לרוץ איתה למקומות שונים, מתמצה אצל חילונית כמוני באופן אינסטינקטיבי במילה אחד בלבד: אמאל'ה. לפיכך, הסקרנות להציץ מקרוב בארוע זה הייתה חזקה ממני, והובילה אותי בשבת אביבית אחת של אפריל 2023, לבחון מקרוב את המתרחש.
לירושלים של שבת בבוקר יש מגוון של מקצבים שונים: חרדים הנחפזים אל הכותל, עם טלית מקופלת תחת זרועם; ספורטאים נמרצים שאינם מוכנים להכנע לשיפועיה החדים ומתנשפים במעלה רחובותיה; ועובדי ניקיון מנקים את מרצפותיה בתנועות נמרצות תוך שיחת חולין. בבוקר שבת האור מצטרפים אליהם שוטרים שמקימים מחסומים בחלקיה השונים של העיר העתיקה; דיפלומטים מפוהקים שהיו מעדיפים להיות בשעה זו במיטתם, חובקים ביאוש את כוס הקפה החד פעמית שלהם ומקווים כי היום יסתיים מוקדם ככל הניתן; ובגן הבונים מתחילים להתכנס לאיטם עיתונאים דוברי ערבית, גרמנית, רוסית וצרפתית ועברית, שממתינים לדובר המחוז. למה בכלל קמנו כל כך מוקדם, רוטן אחד מהם, מי ידע אם ניתן למערכת תמונות מהטקס של שנה שעברה, שלא פרסמנו עדיין.
דובר מחוז ירושלים מגיע, מעניק תדרוך קצר וענייני, ולאחריו הוא קורא את שמותנו ומחלק לנו את התג הנכסף, המאפשר כניסה לכנסיית הקבר. אין ספק שעולם העיתונאות הוא מועדון אקסקלוסיבי וסגור: הנוכחים מגיבים לרשימה שקורא הדובר במקהלה, יודעים מי נמצא, מי רק מתעכב, ומי לא יוכל להגיע. וכשהדובר אומר להם יאללה, הולכים, הוא נענה ב"יאללה" קולקטיבי במבטא צרפתי, גרמני, רוסי וגם ערבי כמובן: ספק אם יש בירושלים מילה אוניברסלית יותר מזו. באותו רגע חולפת משפחה חרדית לידינו, וסקרנותו של הבן מתעוררת לנוכח העיתונאים הזרים הרבים החמושים במצלמות. אביו מסביר לו בקצרה שזה טקס של הגויים, תקשורת של הגויים, ומוסיף בבדיחות הדעת "בוא נעשה לידם הצגות של הפגנה, ונצעק שעבאס".
סמטאות השוק בעיר העתיקה, בהן מוביל אותנו נציג הדוברות לעבר הכנסייה, שוקקות חיים כמעט תמיד, אך עומדות שוממות כעת. מחסומי משטרה סוגרים רבות מהן לצורך וויסות המוני המאמינים. מאוחר יותר יידרשו השוטרים במחסומים להתמודד עם ניסיונות חדירה לטקס בכנסיה בכל מחיר, של מי שאין להם היתרי כניסה. הכניסה לכנסיית הקבר מוקפת כבר בכוחות משטרה, מד"א וכב"ה, ובתווך מתקבצים מאמינים, כמרים ונזירות. מסך ענק ניצב בפינה, ומשדר את הטקס למאוכזבים שנותרו בחוץ.
אנשי מד"א הנמצאים במקום מספרים כי התערבותם נדרשת תדיר הן בשל גילו המבוגר של המאמין הממוצע, שרבים מהם בני 50 ומעלה, וחלקם סובלים מבעיות לחץ דם, נפילת סוכר ועוד, והן בשל אווירה המחניק של הכנסייה, הספוג בניחוח נרות, שאינו מיטיב עם מאמינים. כל אלה, בשילוב של צפיפות ואקסטזה דתית, הופכים התעלפויות לבעיה שכיחה בטקס. חלקם יפגעו מהנרות הדולקים, כיוון שלהבות סוררות מסוימות אינן יודעות שהן אמורות להיות בטיחותית בתכלית 33 דקות לאחר הדלקתן.
גם עבור כב"ה זו זירה מורכבת – אש כי תפרוץ בטקס, תצריך מאבק נגדה במבוך עצום של עשרות חדרים נפרדים, הפרושים במספר קומות, מבלי שיוכלו להכניס רכב כיבוי בסמטאות העיר העתיקה, ואולי גרוע מכל – תחת מעקב צמוד של מיליוני זוגות עיניים נוצריות חרדות. מספר דליקות פרצו במקום בעבר (1808, 1949) אך באירוניה מופלאה כלשהי, מהסוג שירושלים מיטיבה כל כך לייצר ולשמר, אף אחת מהן לא החלה במהלך "טקס האש הקדושה". כנראה שלפעמים באמת צריך את הקב"ה יותר מאשר את כב"ה, אומר לי קצין משטרה וותיק.
מעט אחרי השעה 9 בבוקר נפתחות הדלתות, ומיד מתחילה הסתערות סדורה היטב של מאמינים נרגשים לעבר הכנסייה. מתבוננת מהצד תוכל רק לתהות אם מדובר בכאוס הרמוני או הרמוניה כאוטית. מאות ידיים מונפות באוויר, אוחזות בטלפון נייד, מבקשות להנציח את הרגע. בדומה לעולם החילוני, כך גם בעולמה של הדת: לא צילמת, לא תייגת – משמע לא היית. כך, הסיכון הנוצר בהדחקותם של מאות בני אדם לעבר אותה נקודה בדיוק, אל קברו המשוער של ישו, אך מוגבר אל נוכח הנחישות להשיג תמונה טובה יותר, בזווית מחמיאה יותר, של הקבר הקדוש.
לכאורה, זהו הבלגן הסדור ביותר שראיתי: אנשי דת מזה ושוטרים מזה מווסתים את ההמון. אך מי שכתב את "מלחמות היהודים" לא ראה את האפוס רב העלילה "מלחמות הנוצרים בכנסיית הקבר". מלחמות דת פנימיות המתורגמות לקטטות עשויות להיות מסוכנות במיוחד במקומות צפופים. השוטרים, המודעים לכך, סובבים בעמדותיהם בכנסיה בחוסר מנוחה מתמיד, מתבוננים בקהל, באנשי הדת, מחפשים רמזים מקדימים לסערה אנושית שעלולה להתפרץ. בנקודות אלה, שיקול דעתו של השוטר חשוב במיוחד: בשלבים מסוימים במהלך היום הזדמן לי לצפות בהתייעצויות קדחתניות בין שוטרים, ובהתחבטויות שלהם מתי להתערב: כשאדם ללא אישור פורץ פנימה? קבוצה? כיצד יש לפעול נגדם מבלי שתתעורר תקרית מקומית, שתשפיע על המשך קידומו של אותו שוטר/קצין, או תקרית בינלאומית בה מעורבים משרד החוץ, האפיפיור ואולי גם היושב במרומים עצמו?
בתמורה לעבודתם הקשה במקום, השוטרים עצמם מקבלים תנאים לא מזהירים, בלשון המעטה. הם זוכים להפסקות קצרצרות, אותן יבלו בעמידה או בישיבה על רצפת הכנסייה, תוך שהם אוכלים במהירות כריך מנוילן שנראה רחוק מלעורר תאבון. ניתן לשער בוודאות יתרה כי הם מתוסכלים ממנוחת השבת שנגזלה, אך בציניות האופיינית לעיסוקם הם טוענים שיש לאירוע שני בונוסים: ראשית, בניגוד לציוד הכבד שהם סוחבים לא פעם, הפק"ל היחיד בכנסייה הוא מטף כיבוי אש על גבם (עימו הם נדרשים ללכת לכל מקום, גם לשירותים). שנית, המאמינים בטקס תוקפים איש את רעהו, ולא את השוטרים, חידוש מרענן עבורם אחרי הרמאדן ולפני מירון. שוטר חובש כיפה מציין יתרון נוסף: "איך הייתי רואה את הטקס הזה אם לא הייתי שוטר"?
בין השוטרים, מתבלטות דמויותיהם הגברתניות של שוטרי היס"מ. למרות שידעתי על קיומם של מתחים בין משתתפי הטקס, תהיתי מדוע יש צורך בהם דווקא. שוטר היס"מ אליו הפניתי שאלה זו היה משועשע: תכף תראי כמה אנחנו שימושיים כאן, הבטיח. וכאילו על מנת להמחיש את דבריו, שכנתי מזהה את זרותי ומתחילה לרטון לעברי בנהמות כעוסות. "You don't belong here" היא קובעת בהחלטיות במבטא יווני כבד, ודורשת שאעזוב את המקום. אך בתוך אולם הכנסייה הדחוס אין אפשרות לזוז, או לנשום, ואני לכודה לצד אשת החיל הנמרצת שמתחילה לעבור ממילים למעשים ולהדוף אותי קלות בכתפי, תוך שהיא מסמנת לי בנפנופי ידיים אלימים לזוז. ויותר משמטרידות אותי הדחיפות, מטריד אותי מראה גופו של היסמ"ניק מולי: אני רואה אותו נדרך, נועץ מבט בשתינו, ומתחבט אם להתערב. למרבה המזל הוא לא נדרש לכך: הצלחתי לחמוק מקופסת הסרדינים של הפלג המאיים לאזורו של פלג אחר, ידידותי יותר. אבל כן, זו היתה המחשה ברורה מדוע באירוע שכולו קדושה, נדרשים גם אנשי חולין במדים אפורים.
"שבת האור" היא אירוע שמשמח במיוחד קבוצה מובחנת של גברים ישראלים: מפקדי מחוז ירושלים לדורותיהם שפרשו מתפקידם, המתהפכים כעת במיטותיהם מדושני עונג שבת, ומברכים את מזלם הטוב שאינם כאן עמנו. שכן בעוד הטקס הדתי נשלט ביד רמה בידי הפטריארך היווני-האורתודוכסי, הרי שלקקופוניה החילונית המתנהלת במקום יש שליט בלעדי אחד: מפקד מחוז ירושלים. את מהות התפקיד תאר חיים חפר בשנת 1995: "עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים' – כותב יהודה עמיחי// עצוב וקשה פי כמה להיות מפקד משטרת מחוז ירושלים, בודאי// עיר מטורפת, מוקצנת, שונאת, אחוזת אמוק// שכל -כך רבים רואים בה את צדקת דרכם – בעבירה על החוק// עיר שהדתות מבקשות בה, באיזה שהוא בית-יראה קדוש, לאחוז// עיר – של סכינים בדרך אל הכותל ואבנים בכיכר השבת וואדי ג'וז […] ואין בוקר ואין לילה למפקד המחוז ואין מנוחת צהרים, ותלונות והאשמות וקללות, מפה ועד השמים".
אך למזלה של ירושלים, טקס האש הקדושה מופקד בידיים הטובות ביותר שיכלו המשטרה והציבור לבקש – ידיו של דורון תורג'מן, שמונה לתפקיד בשנת 2021. שוטרים שעבדו עימו לאורך השנים מתארים מפקד שלמענו ילכו באש ובמים. שוטר שראיינתי פעם, סיפר על ברכת השלום הנהוגה בין שוטרים שנפגשים – כאפה אימתנית לכתף, ולצידה "נהמת דובים עם שחר", כפי שכינה המרואיין את הטקס: "מה העניינים אחי" אגבי, והם ממשיכים ללכת, מבלי לחכות לתשובה, שתהיה עגומה ללא ספק באם תהיה כנה. אך דורון תורג'מן הוא שוטר מסוג אחר. הוא איש של אנשים. אחד כזה שיורד מן הרכב במחסומים כדי לבדוק מה שלום השוטרים שלו. לוחץ ידיים, שואל איך הם מרגישים וגם נשאר כדי לשמוע את התשובה. לא סחבק – אבל מפקד שמתעניין באמת ובתמים בשלום פקודיו. והוא בוחן בעיני נץ את המתרחש סביבו כעת.
לפני מספר שנים הזדמן לי לראיין אותו על עבודתו כמפקד תחנת נתניה. אחוזי הפשיעה הגבוהים של בני הנוער האתיופים בעיר הובילו אותו לפתח מענה ייחודי וחשוב: לחבק את הנערים אליו, במקום אכיפת חוק יבשושית. אחד מקציני התנועה בתחנה עשה להם קורס הכנה לתיאוריה, שוטרים נוספים בנו איתם מועדון נוער. תובנה חשובה זו, של העדפת המניעה על פני האכיפה, איננה מיושמת דיה במשטרת ישראל: ניסיונה בסוף שנות התשעים להנחיל כאן שיטור קהילתי כשל, בין היתר בגלל חיבת המפקדים למיליטריזם, ולא לקהילתיות. אך יוזמות כאלה הן אכן הנחוצות ביותר, בעיר הנפיצה הזו. באופטימיות הגובלת בנאיביות, אני מבקשת מאחד מנציגי הדוברות לראיין את תורג'מן דקות ספורות, ונהדפת מיד בפסקנות אדיבה: "הוא לא ישן חודש מאז תחילת הרמאדן, אולי תנסי עוד כמה שבועות, אחרי שישלים שעות שינה".
אך לא די בעצם קיומו של מפקד מחוז טוב לשינוי תכתיבי הפוליטיקה הישראלית, שהזניחה את המשטרה מראשית דרכה, ומעניקה לשוטרים תנאי עבודה מחפירים. לקראת סופו של היום, קורא אחד השוטרים לרעהו: "אחי, אתה בא לטדי"? לא, הכנסייה, או המשטרה, לא פינקו אותם חלילה בכרטיסי כניסה למשחק הכדורגל באותו ערב, בתמורה לעבודתם הקשה. סיבת נסיעתם מכאן לטדי עגומה למדי: משטרת ישראל היא היחידה במערב שאינה משלמת לשוטריה שכר עבור שעות נוספות, כמו למשל עבור השעות שבילו היום בכנסיה. לפיכך חלק מהשוטרים נדרשים להשלמת שכר, אותה ישיגו בעבודה באירועים פרטיים שהמשטרה מאבטחת. וכך, לאחר 12 שעות מורטות עצבים ללא כל תשלום נוסף, חלקם יוצאים לעוד כמה שעות נוספות עבודה באבטחת משחק כדורגל, הפעם בתשלום, בעוד שוטרים אחרים יפוזרו בהפגנות ברחבי הארץ. כולם יחזרו לביתם בשעה מאוחרת, ולכל היותר יצברו כמה שעות שינה טרופה בטרם יתחילו שבוע חדש, מבלי שיספיקו לנוח או לבלות עם משפחתם. מישהו כנראה לקח ברצינות רבה מדי את המשפט "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", והפך אותו לבדיחה עגומה. על חשבונם.
את הפוסט המשועשע שלו על שבת האור סיים אריה עמית כך: "הטקס הסתיים כמו שצריך, ישו שלח את האש הקדושה, היא יצאה לדרכה לארצות הניכר, שום קשישה לא נשרפה באופן רציני והחרבות הושבו לנדניהן, אני חושב שלא מעט משיער ראשי שינה צבע משחור ללבן, ואיזה שניים שלושה קמטים נחרשו לי במצח. סוף טוב, הכל טוב, כולם נרגעו, ועוד נס נירשם בפעילות הדי בלתי אפשרית של המחוז שמטפל באזור הכי מיוחד, וגם הכי מטורף בעולם. מזל שנמצאים בו אלוהים, אללה, האב, הבן רוח הקודש, ושוטרות ושוטרים נהדרים שכאלה".
אך מסקנתה של כותבת שורות אלו, המתבוננת לעבר שיטור המקומות הקדושים כולם ולא לשבת האור בלבד, עגומה מעט יותר. ראשית, תנאי העסקתם של שוטרים חייבים לעבור רביזיה של ממש. הגיעה העת שהממשלה ומפקדי המשטרה יראו בהם מטרה, ולא אמצעי בלבד. נדרש טיפול עומק ממשי ביחס לזכויותיהם, ולא פירורים. שנית, אכיפת החוק בשבת האור צריכה לשמש מודל לאכיפה הנדרשת בהילולת ל"ג בעומר במירון, שאופייה שונה בתכלית, והמגמה המסתמנת ממנה היא הפרטה מתמשכת של כוחות החירום.
שבת האור ממחישה כי המשטרה מסוגלת להתמודד היטב עם הקושי הטמון באירועי המון במקומות הקדושים, חרף האתגר המוגבר שמזמן השסע הלאומי בישראל. אך זאת, קרוב לוודאי, הודות להעדרו של כוח פוליטי מוסלמי או נוצרי ממשי בממשלה. מירון, לעומת זאת, מציבה בעיה הפוכה, ושם כוח המדינה נסוג מפני כוחה של הדת, ולעתים נכנע כליל, תוך סיכון ניכר של מאמינים ושוטרים כאחד. העדויות שנשמעות בוועדת החקירה בשנתיים האחרונות מטרידות, בלשון המעטה, ועולה מהן כי כשל המשילות בהילולת מירון מתחיל מלמעלה, מהממשלה, ולא מלמטה, מן השטח. המאבק על התוויית הרגולציה במקומות הקדושים הוא עתיק יומין, וסביר כי ימשך עוד שנים ארוכות, אך אסור ששיקולים פוליטיים ייקחו בו חלק. הגיעה העת שנפסיק לומר לאחר מעשה כי "הכתובת היתה על הקיר", אלא לקרוא את הכתובת בעוד מועד – הן על קירות קברו של הרשב"י במירון, והן על קירותיה של כנסיית הקבר בירושלים.