הכל כבר עשינו עם משטרת ישראל: תכננו את הקמתה כחלק מתקומת העם בארצו עוד בשנת 1947, איתרנו מועמדים מתאימים לפיקוד עליה, בנינו נהלים ויצקנו תכנים. אהבנו את הרעיון שיש לנו משטרה אבל שנאנו את השוטרים. גייסנו עולים חדשים שישרתו בה, נתנו להם תנאי תעסוקה ירודים, והתפלאנו מדוע הם עוזבים בהמוניהם. הפכנו את המשטרה לשק החבטות המושלם שלנו ולמקור בלתי נדלה לבדיחות. סיפרנו ששוטרים מסתובבים בזוגות כי אחד קורא ואחד כותב, אך לא חדלנו מלהאשימם על כשלונם בטיפול בסוגיות חברתיות מורכבות; סוגיות שפוליטיקאים, שופטים, עובדים סוציאליים ורבים אחרים כשלו מלטפל בהן שנים ארוכות במקרה הטוב, או הזניחו במכוון במקרה הרע.ע
איימנו על ילדינו שאם לא יאכלו יבוא שוטר. הגענו לשוטרים מיואשים כשגנבו לנו את הרכב אבל בלי אשליות שיוכלו למצאו. הגשנו תלונות למחלקה לחקירות שוטרים כשחשבנו שסרחו, ונעצרנו על ידם כשנהגנו תוך דיבור בטלפון. צילמנו אותם כשהחנו ניידת בחניית נכה, והתחננו שיוותרו לנו על דוח. רדפנו אותם במאמרים מושחזים היטב בתקשורת, וצקצקנו עת נחשפו פרשיות שחיתות שונות והטרדות מיניות בתוך המשטרה. לא שכחנו לסמן לייק בפייסבוק לכל פוסט על אלימות משטרתית מבלי לבדוק את נכונותו, אך התעלמנו מצלקות שספגו שוטרים בגוף ונפש במהלך פעילותם. זעקנו מעל כל בימה את מכאובינו שלנו, אך לא טרחנו לברר האם וכיצד מטופלים מכאוביהם שלהם. נאבקנו מולם על זכותנו להפגין, אך לא התעניינו האם לשוטרים יש זכות דומה, או אם הם מקבלים תשלום תמורת שעות נוספות במהלכן הם מבטיחים את זכותנו להפגין.
הכל כבר עשינו עם משטרת ישראל. רק דבר אחד כמעט לא ניסינו עד היום: ליצור שיח ציבורי משמעותי על מקומה בחיינו, ולכלול את השוטרים עצמם בשיח הזה. וזו מטרת הבלוג: להזכיר שגם כאשר המשטרה היא מושא לביקורת, חיוני לנתח אותה, ללמוד אותה, ולהבין אותה. כיוון שדווקא הררי מילים הנכתבות אודותיה (וחלקן צורמות למדי) מסייעות להשכחת מרכזיותה בחיי כולנו, ואת השפעתה הרבה על המקום בו אנו חיים. המילים שנכתוב כאן נועדו ליצור שיח אחר שמנכיח את חשיבותה של המשטרה, ומעורר שיח לגבי שיטור בכלל ובחברה הישראלית בפרט. נפרסם כאן פוסטים שלנו, לצד סקירות/ביקורת של מאמרים אקדמיים, פודקאסטים, ספרים ומאמרי עיתונות. נשמח לטקסטים אורחים של חברות וחברים. מתוך ניסיון לערער את הפרדיגמה של המשטרה כאובייקט והשוטרים כאובייקטים, נפנה את הזרקור אל השוטרים עצמם ונראה אותם כסובייקטים (בני אדם, בקיצור). כאלה שאם נצבוט אותם? יצטבטו. לפיכך, אנחנו מזמינות גם שוטרות ושוטרים שפרשו, או עודם משרתים שרוצים לפרסם הגיגים, לפנות אלינו ולראות בבלוג מרחב שהם חלק ממנו (אך טקסטים של שוטרים שמשרתים עדיין יפורסמו בכפוף לנהלי אתיקה ומשמעת של המשטרה).
הערה אחת לפני סיום, על שם הבלוג: הבדיחה המרושעת לפיה "אחד כותב ואחד קורא" השתלבה בתרבות ההגמונית הישראלית, כאשר "מלח הארץ" עזבו את המשטרה מיד עם סיום המנדט, ואחרים נמנעו מלהתגייס אליה מלכתחילה. מתוך מצוקת כוח האדם שנוצרה, נאלצה המשטרה לגייס שוטרים "מהאניה לתחנה", ולפיכך, מרבית השוטרים בשנות החמישים היו עולים חדשים. שוטרים אלה אכן לא ידעו קרוא וכתוב, ובדומה לעולים אחרים ספגו אף הם לא פעם לעג על מבטאם או אי שליטתם בשפה. עם זאת, ביחס לשוטר התקבע הביטוי כמשקף את העדר השכלתו. בדיחה זו, יותר משהיא מלמדת על השכלתם של שוטרים, מלמדת על התנשאות אתנית-מעמדית של ההגמוניה כלפי מי שעובדים באחת העבודות הקשות וכפויות הטובה שיש לשירות הציבורי להציע.
יתרה מזו: אנו סבורות כי לשוטרים יש כישורים ייחודיים שנרכשים מתוך ניסיון אינסופי של מפגשים ועימותים שלרובנו קשה לדמיין. כמרצות בקורסים והשתלמויות של שוטרים, ברור לנו כי הידע האקדמי שלנו לעולם לא יהיה שלם ללא זה שלהם. וכשאנו נדרשות לנתח תהליכים, מדיניות ושיטות עבודה של שוטרים, אנחנו נמצאות הרחק מאזור הנוחות שלנו, במגדל השן, וחוצות את הקו הכחול הדק אל העולם בו הם פועלים; עולם בו אנחנו לא פעם אורחות לרגע, עילגות וחסרות ניסיון. עולם בו אחת כותבת ואחת – קוראת.
יאללה, עולות למשמרת
נעמי ויעל