כי לא רק הסטודנטים יצאו נפעמים מן הסרט כמובן: הוא זכה בשלל פרסים, וביניהם פרס הסרט לקולנוע ישראלי עלילתי, פרס אופיר, פסטיבל הקולנוע בירושלים, פרסי האקדמיה לקולנוע, והיה מועמד למספר פרסים נוספים. גם מבקרי הקולנוע בתקשורת גמרו עליו את ההלל: שמוליק דובדבני כתב ב-ynet כי זהו "סרט עוצמתי ומעיק, שאי אפשר להתיק ממנו את המבט", גידי אורשר תאר אותו כ"אחד החסדים המעטים שמעניק הקולנוע שלנו לצופים ולחברה בישראל", ותומר קמרלינג תמצת את הדברים בביקורת שהתפרסמה ב-mako: "הסרט הזה לא משחרר אותי. 72 שעות מאז הצפייה ואני עדיין תחת הרושם, תחת ההשפעה […] זה סרט חכם מאוד וקשה מאוד על גבר שהסיפור שלו וההחלטות שלו פשוט לא יוצאים לי מהראש […] זו צפיית חובה".

עיקר כוחו של הסרט טמון בשתי בחירות חריגות לכאורה שעשה ירון שני, להמנע מליהוק שחקנים מקצועיים, ומתסריט כתוב. הוא בחר דמויות אלמוניות שעברו לכל היותר סדנת משחק, נתן להם מידע מועט על הסצנה טרם צילומה, והשחקנים נדרשו לאלתר את המונולוגים בזמן הצילומים. את הבחירה המפתיעה לכאורה הסביר לקהל בכנס כך: "לכולנו יש כישורי משחק, אבל כשנותנים לנו טקסט ואנחנו צריכים לדקלם, קשה לנו. מצד שני, לאלתר בתוך סיטואציה – זה קל יותר, כמו כשהיינו עושים בגן: היינו משחקים במשפחה, ומשחקים סצנות שמוכרות לנו. למשל כועסים כשמישהו עושה משהו לא בסדר. אז אני משתמש בכישורים הללו וזה יוצר תוצאה מאד אותנטית".

הסרט מבוסס על שני סיפורים אמיתיים: האחד, של השחקן הראשי שלו, ערן נעים, קצין משטרה שפוטר מן המשטרה בגין תקיפת מפגין, והשני – קצין בילוש נוער שחשד כי נערים מחזיקים סכין, ערך עליהם חיפוש, ואלה התלוננו כי ביצע בהם מעשים מגונים. גם לאחר שזוכה, אומר שני, "נהרסו לו החיים. קרוב לשנה הוא היה בלי עבודה, הגיע למקומות מאד קשים. ואז, כשהבינו שאין בתלונה כלום, הוא כבר לא יכל לעבוד עם אזרחים, למרות שכל החיים עבד ברחוב. הוא ממש סירב לחזור לשם, ועבד רק במשרד".

עיקר תשומת ליבם של מבקרי הקולנוע, כמו גם של הסטודנטים בכנס, הופנתה אל השחקן הראשי, ערן נעים. אורי קליין כתב שהוא "שחקן קולנוע יוצא מן הכלל, שהופעתו נעה במיומנות מרשימה בין כוחנות להפגנה של רכות ואף כניעה פתאומית", יעל שוב ציינה "אי אפשר להגזים בשבחים על הופעתו הפוצעת", והם לא היחידים. זאת, לא רק בשל כישורי המשחק של נעים, כי אם גם בשל האנונימיות המוחלטת שהייתה מנת חלקו עד שפגש את שני, והקווים המקבילים בין סיפור חייו לבין הדמות אותה הוא מגלם.

ערן נעים עבד במשטרה 16 שנים: תחילה כשוטר סיור, ולאחר מכן כראש צוות במחלק בילוש, וכקצין בילוש נוער. הוא אהב את המשטרה, ותיאר אותה, כמו שוטרים אחרים, כעבודה ממכרת הן ביחס לעניין המקצועי העצום הטמון בה, והן ביחס לפוטנציאל ההשפעה שיש לה על החברה ועל הפרטים בתוכה. אך הרומן עם המשטרה הסתיים בחיתוך חד ומהיר: נעים נאשם בתקיפת מפגין, הועמד לדין, הורשע ופוטר. המפגין עתר לבג"ץ בדרישה לפיטוריו (בג"ץ 7141/05 ויתקין נ' מפכ"ל המשטרה), הגיש תביעה נזיקית נגדו (ת"א 13570-08 ויתקין נ' נעים ואח') ונפסק כי על נעים לפצותו בסכום של 20,000 ₪. דווקא בהליך הפלילי, בו הורשע נעים (ת"פ (ת"א) 4699/05 מ"י נ' נעים), הביע השופט חנן אפרתי עמדה המשקפת הבנה לנסיבות המורכבות בהן התרחשו העבירות בהן הורשע:

הימים בהם בוצעו העבירות, קיץ 2005, היו ימים בהם התנהל מאבק ציבורי עז. הציבור נחלק בין מצדדי ההתנתקות מרצועת עזה, קרי, מצדדי העמדה הממלכתית שהתקבלה כדין ובהליך דמוקרטי תקין על פניו, לבין מתנגדי ההתנתקות, שפעלו באופן מסודר ומאורגן והביעו את מחאתם / התנגדותם גם בעצרות, משמרות והפגנות שחלקן התרחשו סביב צירי תנועה חיוניים, ואפשר שגלשו פה ושם כדי הפרת תנאי רישיון להפגנה וגרמו חסימות צירי תנועה חיוניים גם ברחבי גוש דן.

עסקינן בעימות עצוב, טראגי על סיפו של פילוג בו הן הנאשמים והן המתלונן האמינו כ"א באמת ובתמים, ביושרה ובתום לב שכ"א מהם – לשיטתו –  מציל בדרכו המקוטבת לדעת רעהו את המדינה ואת העם מאסון פוליטי, מדיני וקיומי העתיד לחול על ראש כולנו אם שיטתו שלו לא תאומץ ולא ותיושם […] נראה לי כי שנתיים לאחר האירועים העצובים דנן ראוי, אולי, כי בדומה למדינות אחרות בהן ישבו ועדות פיוס, שיקויים הליך גם בנוגע לנאשמים מהמשטרה ולא רק בנוגע לנאשמים אחרים שהיו מעורבים בעבירות דנן. הליך בו ניתן יהיה לסיים את הנושא בצורה אחרת, סימטרית יחסית להליכים שהסתיימו כנגד מעורבים אחרים, לא שוטרים, באירועי ההתנתקות. ויפה שעה אחת קודם.

 עבור נעים, הייתה זו התקופה הקשה ביותר בחייו. נישואיו הגיעו לקיצם, הוא נקלע לחובות, עבד בעבודות מזדמנות ובין היתר כשליח בפיצריה, והביא משלוחים גם לעבריינים אותם פגש בעבר בנסיבות אחרות. חבריו מהמשטרה הפנו לו את גבם, המשטרה נמנעה מלהעניק לו סיוע משפטי, והכחישה בעת המשפט כי למד בקורס ההכשרה לשוטרים לנהוג בדיוק כפי שנהג בהפגנה.

בראיון לעיתון "הארץ" התייחס לנושא כך: "נתתי את החיים שלי למשטרה במשך 16 שנה. לא ראיתי בעיניים. נלחמתי בפשיעה, טחנתי משמרות, חגים, שבתות ומה שצריך. האירוע שלי היה כל כך מתוקשר, והכעס שלי היה קשור בזה שבמקום להגן עלי, הגנו על המערכת […] חוץ מהפצע הרגשי, יש תחושה שאתה מקבל וולה לפרצוף אחרי שנים כל כך ארוכות של נתינה למשטרה".