תפריט
נעמי לבנקרון
השיר הקנוני "בלדה לשוטר" עוסק בשוטר המסייר ברחובותיה המנומנמים של העיר באישון ליל, ועורך חשבון נפש של חייו האישיים והמקצועיים. עם זריחת החמה העיר מתעוררת ליום חדש, והשוטר, לכאורה, אמור לצנוח על יצועו ולהשלים את שנת הלילה החסרה. אלא שבפועל, אפשרות זו אינה קיימת תמיד עבורו. או, כמו שאמר לי אחד השוטרים: "את באמת כותבת על שינה של שוטרים? סבבה, נושא קל: אין דבר כזה. אנחנו לא ישנים. אין לך על מה לכתוב".
למרבה הצער, הסרקזם של אותו שוטר ישראלי מעוגן היטב במציאות המחקרית הקיימת, ושורה מתארכת והולכת של מחקרים מציגה את הקשיים בהם נתקלים שוטרים בכל הנוגע לשינה. אך תחילה, נתעכב על יתרונותיה הבלתי מבוטלים: השינה חיונית לבריאות האדם, כיוון שהיא מאפשרת לגוף ולנפש מנוחה, חידוש מלאי האנרגיה, סילוק פסולת מן הגוף, עיבוד קוגניטיבי של אירועי היום, הורדת לחץ דם ועוד. לכן, לאדם בוגר מומלצות 10-7 שעות שינה ביום. כן, משטרת ישראל, אני שומעת את הצקצוקים עד כאן, מיד אתייחס אליהם בנפרד.
אך שינה היא משאב יקר ערך, המצוי במחסור מתמיד. וכמו כל משאב אחר, עצם התכנותה, איכותה והיקפה יושפעו ממגוון גורמים: חלקם ביולוגיים-גנטיים, אחרים תלויים בנקודת ההצטלבות בין מגוון הקשרים חברתיים ובעיקר מגדר, דת, אתניות ומצב סוציו-אקונומי. ספוילר: אם רציתם לדעת, נשים אכן ישנות פחות מגברים בשל מעורבותן הרבה יותר בתפקידי טיפול, כך שהפולניה לא לגמרי טועה: היא אכן תנוח רק – או בעיקר – בקבר.
והבעיה היא כי ממש כפי שרשימת יתרונותיה של השינה ארוכה ומתמשכת, כך גם רשימת המגרעות שייתכנו בעקבות פגיעה בה: תוחלת חיים נמוכה, מחלות לב, דכאון, פגיעה במערכת החיסונית, השמנה, בעיות בקשב, ריכוז וזיכרון, זמן תגובה איטי, ירידה ביכולות מנטליות וקוגניטיביות, עצבנות, חוסר סבלנות, הרדמות במהלך פעולות מסכנות חיים ובעיקר נהיגה, ועוד.
לבעיות השינה של שוטרים יש מספר סיבות נפרדות, לצד אלה של הציבור הרחב. ראשית, עבודת המשטרה מתרחשת למעשה בכל מקום וזמן, ובדומה לעבודות כגון רפואה וכיבוי אש, היא מתאפיינת במשמרות לא סדירות ובהקפצות, העלולות לגרום להפרעות שינה (Shift work disorder); שנית, היא כוללת מתח, לחץ והתמודדות עם מראות קשים, הגובים משוטרים מחיר נפשי לא מבוטל, ומובילים לעתים לדיכאון ועוררות יתר. כל אלה משפיעים על השינה, וגורמים לקשיי הרדמות, מיעוט שעות שינה או איכות ירודה שלה, וכתוצאה מכך – לעייפות כרונית. הפגיעה בשנתו של השוטר עלולה להחמיר את מצבו הבריאותי והנפשי, להוביל לפגיעה נוספת בשנתו, וכך הלאה, במעגל שאין לו סוף.
זוהי בעיה חמורה ביחס לכל אדם, אך קשה להפריז בחומרתה ביחס לעבודת השיטור, המצריכה קשב, ערנות, וקבלת החלטות מהירה, ובמיוחד באירועי קיצון. תהא זו טעות מצד אזרחים אדישים לטעון כי "זו הבעיה של השוטרים, לא שלי", כיוון שבעיות המשפיעות על שוטרים משפיעות על כישורי העבודה שלהם, ולפיכך – על החברה כולה. לא לשווא הביטוי "לישון על זה" מסמן יכולת לקבלת החלטות בדרך מושכלת וצלולה יותר. ירידה באיכות השינה של השוטרים עלולה לפגוע במקצועיותם, בצורת עבודתם, לגרום להם לאימפולסיביות, רגזנות, תוקפנות, קשיי ריכוז, זמני תגובה איטיים, וכן – גם להפעלת כוח שלא כדין. הבעיה היא שכולנו נדע להתלונן על נקודת הקיצון החמורה שבקצה השרשרת – דרך הפעלת הכוח – אך נעדיף להניח ששוטרים הם בריונים אלימים גרידא, במקום לנסות ולשאול מתי ישנו לאחרונה שנת לילה הגונה.
מי שישן טוב, אינו חושב אף פעם על משמעותה של השינה. את התובנה הפשוטה הזו למדה ד"ר דנה זרחין על גופה, עת החלה את לימודי הדוקטורט שלה בסוציולוגיה, אך טרם בחרה נושא למחקר. את הסוציולוגיה עצמה היא אוהבת אהבת נפש, ורואה בה משענת לפרשנות של העולם. לכן, אין פלא כי כאשר החלה שנתה לנדוד בלילות, מצאה את עצמה תוהה על הקשריה הסוציולוגיים של השינה, ולבסוף בחרה בה כנושא מחקר, בו היא עוסקת עד היום.
חוקר אחר העוסק בתחום הוא ד"ר סטיב ג'יימס, אשר שירת למעלה מעשרים שנה בצבא הבריטי, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על השפעות העייפות על עבודתם של אוכפי חוק, והוא כיום אחד המומחים המרכזיים בארה"ב בתחום (כאן תוכלו למצוא ראיון איתו בפודקאסט של רטקליף עליו המליצה יעל, וגם את תמליל הריאיון עימו). כבר במהלך שירותו הצבאי עבד שעות ארוכות ביממה, לעתים גם 20-18 שעות, מבלי להבין מבעד למסך העייפות כי כשל שוב ושוב גם בביצוע פעולות קוגניטיביות פשוטות, ונותר הרחק מרמת הביצועים האופטימלית אליה יכול היה להגיע.
באותה צורה בדיוק, אומר ג'יימס, גם שוטרים, למרות שאינם אוהבים לשמוע זאת, הם בני אדם, המוגבלים על ידי הביולוגיה האנושית וכבולים אליה. לפיכך, חוסר שינה אינו דבר שפשוט ניתן "להתגבר" עליו, מבלי לשלם שלושה מחירים יקרים: בטיחות, רמת ביצוע, ובריאות אישית. לכן, כששוטר אומר לו "עם כל הכבוד לתיאוריות המדעיות שלך, אני רגיל לגמרי לחמש או שש שעות שינה בלילה", ג'יימס מתרגם את דבריו כך: "עם כל הכבוד למדע, אני רגיל כבר לשרת את הציבור רק ב-80-70%".
עמדתה של דנה זרחין פסקנית פחות ומורכבת יותר מזו של ג'יימס. לטענתה, מספר שעות השינה אינו הפרמטר היחיד, גם אם הוא הקל ביותר למדידה. לצידו, נמצאים פרמטרים נוספים, חשובים לא פחות, המשפיעים על הערנות והתפקוד, וביניהם איכות השינה, יעילותה, עקביותה, וצרכי השינה השונים של כל אדם. כל אלה עשויים להסביר מדוע לעתים דווקא שינה קצרה עשויה להיות טובה יותר משינה ארוכה. כסוציולוגית, היא בוחנת גם את גישתה של התרבות המקומית לשינה. כך למשל בספרד הסיאסטה מעוגנת עמוק בתרבות, ביפן לגיטימי לישון מספר פעמים ביום וגם אם ילדים ירדמו בכיתה זה בסדר גמור, בעוד ארצות הברית הקפיטליסטית וההישגית תסתייג מפרקטיקות אלה.
בישראל, כך נדמה, לא הוקדשה חשיבות של ממש לשינה, ואולי אף ההפך הוא הנכון. מרוץ החיים האינטנסיבי בה בשנותיה המעצבות, ובעיקר בהתיישבות העובדת בתקופת המנדט, כלל עבודה ביום ושמירה בלילה, והמונח "אתה צף" שימש תדיר כשם גנאי המפקיע את השינה מגבולות העולם הנורמטיבי אל זה הפלילי ממש. לא פלא כי אחד מפזמוני הרחוב האהובים בתקופה זו היה "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע". אמנם, לרגע אחד קטן נדמה היה שהגענו אל המנוחה, אל הנחלה ואל הלגיטימציה של שנת הצהריים הנכספת, עת עליית היקים הביאה למקומותינו את פולחן השלאף שטונדה. עם זאת, היקים, כמובן, לא העלו על דעתם לשרת במשטרה, או בכל עבודה לצורך העניין, שתאלץ אותם להפר את מנוחת הצהריים המקודשת.
עד היום, ישראל היא מדינה חסרת מנוח ותזזיתית: עיר הבירה התרבותית שלה נושאת בגאון את הסיסמה "עיר ללא הפסקה", ודני רובס התפייט לכבודה זה מכבר "לא נרדמת תל אביב". מחקר שערכה דנה זרחין מצא כי ישראלים רבים אמנם ישנים שנת צהריים, אך לא כל מי שחוטפים תנומה בישראל ממהרים להודות בכך בפני מכריהם, וכי נשים ערביות הן מי שזוכות לפריבילגיית השלאף שטונדה במידה המועטה ביותר. עם זאת, העובדה שהיה זה מחקר איכותני מקשה להשליך את ממצאיו על כלל האוכלוסיה.
השבעה באוקטובר ומגוון האירועים העצום לאחריו לא שיפרו, קרוב לוודאי, את איכות השינה שלנו, על תועפות החרדה, סיוטי הלילה והאזעקות שהביאו עימם. וזאת, כבר בראשית המלחמה, ועוד בטרם התחלנו לגלגל על לשוננו שפע בדיחות איראניות, כמו למשל "והכתב"מ השישה עשר, הוא הכתב"מ שאיתו אני נרדם", ובטרם הגיעו ההשכמות הקבועות של תושבי המרכז בידי הח'ותים.
לפיכך, במדינה הבזה לשינה במקרה הטוב, או סובלת מהעדרה בנסיבות עגומות במקרה הרע, כמעט ברור מאליו ששנתם של שוטרים תזכה לתשומת לב מועטה אף יותר. ימי העבודה שלהם ארוכים יותר מהממוצע (9 שעות), ובתקופות החירום, שרק הולכות ומתרבות, ניתן להעבירם למתכונת העסקה שנקראת "שלדי", במסגרתה יעבדו 12 שעות ביום, 6 ימים בשבוע. אם ביתם מרוחק ממקום העבודה, ונדרשות לעתים שעתיים נסיעה לצורך הגעה אליו, הרי שאלה 4 שעות שיתווספו אל 12 שעות השלדי, ובחישוב פשוט – 16 שעות עבודה ביום (ורק 9 מתוכן בשכר, כן?). שכרם העגום מאלץ אותם לא פעם לעבוד בעבודות נוספות בסופי שבוע וחגים, ולכן נמנעת מהם גם במהלכם מנוחה של ממש.
אך בניגוד למשטרה, הקדיש צה"ל לנושא השינה פקודת מטכ"ל כבר בשנת 1985, המציינת כי יש לאפשר לחיילים שינה סדורה "על-מנת למנוע נזקים בריאותיים כבדים שעלולים להיגרם להם בשל מחסור בשעות שינה, ועל-מנת למנוע פגיעה בתפקודם, בשיקול דעתם, ביעילותם וביכולת המבצעית שלהם בשל מחסור בשעות שינה, אשר טומנת בחובה סכנות בטיחותיות העלולות לעלות בחיי אדם". החריג היחיד לכלל זה מתקיים במקרי חירום. נכון לשנת 2020, הועלה המינימום של שעות השינה הרצופה להן זכאי חייל לשבע, בתנאים הולמים, שהוגדרו ככוללים מקום לינה, חשיכה ושקט.
אך בניגוד לחיילים, כמו בתחומים רבים אחרים קופחו זכויות השוטרים הישראלים במידה רבה. קציני משטרה שקראו טיוטות מוקדמות של פוסט זה, כתבו לי על חוויות אישיות שלהם. האחד כתב "אני זוכר תקופות ממושכות (בעיקר כמת"ח) שהייתי ישן פחות מארבע שעות בלילה וגם אז, עדכונים טלפוניים כל הזמן. כשהייתי מתעורר, לא זכרתי בכלל את העדכונים ולכן אשתי הייתה מקשיבה לשיחות ומתדרכת אותי, מי התקשר ומה מסר". אחד אחר כתב לי "בתחילת האינתיפאדה השנייה ישנתי שעתיים-שלוש במשך חצי שנה, וגם זה, פעמים רבות מאוד, על השולחן עליו עבדתי. כמובן שרוב הזמן בו הייתי ער, הייתי בשטח. והיו עוד הרבה מקרים כאלה – מלחמת לבנון השנייה, או אסון הכרמל, או הרבה מקרים של פשע חמור במקבץ לא הגיוני". סטודנטית של זרחין ראיינה שוטרים שסיפרו לה בין היתר כיצד הם מחברים שני כסאות בתחנה, וישנים עליהם בלית ברירה, כדי שיוכלו להמשיך לתפקד.
התקשורת בישראל תעסוק בשנתם של שוטרים רק כשזו מתרחשת, חלילה וחס, בזמן המשמרת, כמו שוטר שנרדם בגשר המיתרים או אל מול הקונסוליה האמריקאית, תוך התמקדות בתוצאה הפסולה, אך לא בגורמים לה. כך, רק את האיסור "לא ינום ולא ישן שוטר ישראל" הסכמנו לקחת ברצינות, אך לא את משמעויות חסרון השינה עבורו – ועבורנו. בישראל טרם נערך למיטב ידיעתי ולו גם מחקר אחד בנושא זה, בעוד במדינות אחרות קיים מגוון עצום שלהם. הנה דוגמה אחת: מחקר שנערך בארה"ב בשנת 2012 הצביע על השפעתו הדרמטית של מחסור בשעות שינה על כישורי נהיגה של שוטרים, המתבטא בין היתר בכך שכשליש מהשוטרים שנפלו בעת מילוי תפקידם בארה"ב בשנת 2010, נהרגו בתאונות דרכים, ובעיקר באלה שהתרחשו בין חצות לבין השעה 8:00 בבוקר.
מתוך הנחה כי רובם המכריע של השוטרים שואפים לשרת את קהילתם על הצד הטוב ביותר, יש לוודא כי הציבור, בתמורה, ידאג לשנת הלילה של מגיניו. לפיכך, המשוואה פשוטה: כל רפורמה במשטרה, שהציבור מייחל לה תדיר, תלויה באיכות כוח האדם, ומכאן – שגם בשנת הלילה שלו. הבעיה, למרבה הצער, דומה בכל משרדי הממשלה: הציבור דורש שירותים ברמה הגבוהה ביותר, אך אינו מוכן לשלם את מחירם.
וחשוב להבין, כי עייפותם של שוטרים בזמן המשמרת איננה גזירת גורל: הן זרחין והן ג'יימס סבורים כי ניתן לפתור את הבעיה בכמה צעדים פשוטים יחסית לטעמי המצריכים בעיקר שינוי גישה, ולאו דווקא תקציבים. המלצותיהם לטיפול בה נחלקות בין רמת המיקרו של השוטר הבודד, לבין רמת המאקרו, של פיקוד המשטרה. ברמת המיקרו, המתייחסת לשוטר הבודד, שניהם מסכימים כי שוטרים יכולים – וצריכים, כמובן – לנסות ולדאוג לשנת הלילה שלהם בעצמם, בבחינת "אם אין אני לי – מי לי". זאת, מבלי להמתין לאיגוד המקצועי, לעולם המדע, או לפיקוד המשטרה שידאגו לשינה מספקת עבורם. זאת, בין היתר, תוך הקפדה שלהם על שעות שינה מינימליות, הבנה כי כימיקלים כגון רד בול או קפאין אינם יכולים להוות תחליף לשינה, ולא ישפרו את איכות הביצועים שלהם כמו שנת לילה טובה, וכן כי ניתן ורצוי להתנתק מן הטלפון לפני השינה ובמהלכה
ברמת המאקרו, מושם הדגש על הנורמות החברתיות ועל התרבות הארגונית. מנקודת מבטם של מפקדים רבים, כן, שנת הלילה היא עניין חשוב, ובמאמר שפורסם בכתב עת המיועד למפקדי משטרה, הוצגה השינה כעניין בטיחותי מובהק; אך לא, היא לא נתפסת על ידם כנושא שהוא מעניינם. ג'יימס מותח ביקורת נוקבת על מצב זה, וטוען כי מרגע שהצטברו די ראיות מדעיות בנוגע לנזק שגורם העדרה לשוטרים ולחברה גם יחד, העדר פתרון ברור לבעיה מהווה רשלנות מקצועית גרידא, בגינה ניתן לתבוע את המשטרה, ממש כמו ביחס להפעלת כוח שלא כדין. הוא מתריע במיוחד מפני משמרות לילה רצופות, שהינן מסוכנות יותר, וממליץ על שבוע עבודה של 40 שעות, הכולל 4 משמרות בנות 10 שעות האחת.
בעיה נוספת בארה"ב היא תמריצים לשינה מועטה, המעוגנים בחוזי העסקתם של שוטרים. לפני מספר שנים הגיע ארגון משטרה בארה"ב להסכם עם איגוד שוטרים, לפיו תחושב הפנסיה שלהם לפי ממוצע השכר בשנות עבודתם האחרונות לפני פרישתם. הסכם זה שיקף תפיסת עולם קפיטליסטית-פרוטסטנטית מובהקת, לפיה עבודה קשה בתקופה זו תוביל לפנסיה נאה, ותאפשר לו להגשים את הגשמת החלום האמריקאי בשארית חייו: בקתה בהרים ודיג. אך ספק אם הסכם זה הועיל לשוטרים, שכן שעות עבודה מתמשכות בגיל מבוגר מחמירות את ההשלכות הרפואיות של המחסור בשינה, ומגדילות את הסכנה להרדמות בזמן נהיגה, שתוביל לפציעות ומוות. דוגמה עגומה במיוחד שהעלה ג'יימס הייתה של שוטר אמריקאי שעבד שנים ארוכות למען הקהילה, אך לקראת גיל הפרישה, בעודו עובד אינספור משמרות כפולות כדי לפרנס שלושה דורות במשפחתו, נרדם תוך כדי נהיגה, ודרס למוות שבעה ילדים. או, במלים אחרות – גם אם תשלומי הפנסיה אכן יהיו גבוהים יותר, לא ברור האם השוטרים או בני משפחתם יזכו להנות מהם, ולכמה זמן.
גם זרחין, כסוציולוגית, מזהירה מפני הטלת האחריות לנושא על כתפי השוטר בלבד. היא אמנם ממליצה לתרגל מיינדפולנס ומדיטציה, שהשפעתן על השינה חיובית, כפי שהוכח, בין היתר, ביחס לשנתם של שוטרים ישראלים, אך המלצתה המרכזית ממוקדת בקידום נהלים שיעניקו לגיטימציה למנוחה קצרה במהלך המשמרת, בדומה למדיניות הקיימת (גם אם לא תמיד מיושמת, בשל העומס) אצל רופאים מתמחים. היא מציינת גם כי "שנת כוח" (power nap) קצרה ואיכותית עשויה להעניק אנרגיה רבה, כיוון שאינה כוללת כניסה לשינה עמוקה שקשה להקיץ ממנה.
אך בדומה לעמיתיו מעבר לים, גם פיקוד המשטרה בישראל טרם השכיל להבין שהאחריות לשנת לילה טובה אינה יכולה מוטלת רק על כתפי השוטר, ומה חומרת הפגיעה בה. כך למשל המשמרת הארוכה והקשה ביותר היא משמרת הלילה, המתמשכת אצל שוטרי הסיור ובמוקדי החירום בישראל 10-9 שעות. ספק אם ניתן לתפקד באופן יעיל 10 שעות רצופות, דווקא במועד בו מוכוון גוף האדם לשינה.
אמנם, בתחנות משטרה מסוימות מצויים "חדרי מנוחה", אך אין מדיניות ברורה בנושא. מספרם מועט, ומטרתם וזהותם משתנה ותלויה בפיקוד המתחלף. כך למשל בתחנת השיטור הימי בחיפה מצוי חדר מנוחה, שקיומו מוצדק במשמרות הארוכות במיוחד בתחנה זו, של 12 שעות רצופות, בשל אילוצי כוח אדם, ומתוך הבנה שהפעילות בים מעייפת במיוחד. גם בתחנת השיטור העירוני בערד מצוי חדר מנוחה, ללא "סיבה" מיוחדת פרט לעצם נחיצותו.
המדליסטית הפרטית שלי בתחום היא תחנת טבריה, בה בכניסה לתחנה תלוי שלט המצהיר כי "שוטר טוב – הוא שוטר שטוב לו", ובחלקה הפנימי של התחנה מצוי חדר קטן ובו שתי מיטות ומקלחת, למנוחה והתרעננות במשמרות ארוכות. לא ממש מסובך. אך ללא מדיניות ברורה, המופיעה בכתובים ולא בגדר תורה שבעל פה, חדרי מנוחה אלה הם החריג ולא הכלל.
על המשטרה לעצב מדיניות ברורה ויעילה בנוגע לשינה, ולא יהא זה מופרז לטעון כי מדיניות פשוטה אך יעילה כמו זו של תחנת טבריה יכולה וצריכה להתקיים גם בתחנות אחרות. אך נדמה לי שהבעיה האמיתית היא שעמוק בתוך ליבו של כל שוטר חסון, ועל אחת כמה וכמה – של מפקדו, טמונה פולניה נרגנת שרוטנת לעצמה בשקט: "אני כבר אנוח בקבר".
לקריאה נוספת בנושא:
מידע נוסף על שינה ניתן למצוא באתר הבית של ד"ר דנה זרחין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. אני מודה לד"ר זרחין על עזרתה בתובנות חשובות וגיבוש המחשבות לטקסט זה.
הדעות המופיעות כאן מייצגות את דעת הכותבות בלבד ואינן מייצגות את עמדת המוסדות בהם הן עובדות
© כל הזכויות שמורות לד"ר נעמי לבנקרון ולד"ר יעל ליטמנוביץ
עיצוב ובנייה: סטודיו גילי רותם