בסצנה שולית יחסית בסרט "תלמה ולואיז", מופיע רוכב אופניים אפרו-אמריקאי מדווש במדבר להנאתו. ראשו עטור צמות, חבוש אזניות והוא מעשן ג'וינט. לפתע הוא רואה ניידת משטרה, ושומע את זעקות השוטר שנעלו תלמה ולואיז בתא המטען (לא לפני שירו שני כדורים במכסה התא כדי שיוכל לנשום דרכם, והזהירו אותו להיות נחמד לאשתו שמא תסיים את דרכה כמוהן, כפורעות חוק). הרוכב מסתפק במחווה אחת בלבד כלפי השוטר: שואף עמוק מהג'וינט, ונושף עננה לתוך החורים בתא המטען. סצנה קטנה, מצחיקה אך טעונה, המשקפת את ההיפוך שחל ביחסי הכוחות, בין שוטר שמרן לבין מושאו הקבוע של שיטור יתר.
נזכרתי בסצנה זו כשבאופן מקרי לגמרי (נשבעת…) נקלעתי להייד פארק ביום שהתגלה כיום הלגליזציה הבינלאומי לסמים קלים. במסגרת טיול משפחתי באנגליה, התפצלו דרכינו: הגברים נסעו למועדון הכדורגל של מנצ'סטר, ואני פניתי לשוטט בלונדון ונכנסתי למסעדה קטנה ברחוב מנומנם. כשיצאתי ממנה לאחר כשעה, היה לי ברור שמשהו השתנה. לא הצלחתי לשים את אצבעי על השינוי, אך הרחוב היה עמוס מאד באלפי צעירים, בגילאי תיכון או שנות העשרים המוקדמות. החשמל באוויר, ההתרגשות, המוזיקה, והנהירה ההמונית לנקודה מסוימת, הבהירו שמתרחש משהו החורג מהשגרה הבריטית המצויה.
כקשישה נורמטיבית, מרצה למשפטים, לא ידעתי את משמעות התאריך 20.4, ולא הכרתי את הריח המתקתק שריחף באוויר, אך הסקרנות כמובן הכריעה אותי (ליתר דיוק: לא עשיתי שום ניסיון להאבק נגדה), והצטרפתי לנחיל האנושי שזרם לנקודה לא ידועה. כששאלתי שתי צעירות לפשר האירוע, הסתכלו עלי בתמיהה וענו במקהלה "זה העשרים באפריל", ומיהרו הלאה, מגבירות את סקרנותי. הקבוצה הבאה כבר סיפקה מידע מדויק יותר.
למי שהמונח 'יום הלגליזציה' זר להם: האירוע נולד בשנת 1969, בתקופת ילדי דור הפרחים, ובמסגרתו מתקיימת מדי שנה מחאה פומבית במדינות שונות במסגרתה המוחים מתקהלים בפארקים, שרים שירי מחאה, נושאים נאומים פוליטיים בגנות ההפללה ועוד. לעתים יצרכו סמים קלים במהלך האירוע, בהתאם לתרבות ולשיטת המשפט המקומיים. מפלגת עלה ירוק כשלה בניסיונותיה הפוליטיים ללגליזציה בישראל, והסתפקה בארגון ימי לגליזציה מקומיים, כחול לבן.
כמי שעיסוקה המקצועי באקדמיה תחום בגבולות המשולש הטעון שבין משפט, משטרה וחברה, ההבנה שאני נמצאת בהייד פארק ביום הלגליזציה גרמה לי לחוש שמתתי והגעתי לגן עדן, ולא בגלל ניחוחות המריחואנה שהקיפו אותי מכל עבר דווקא. זה היה וודסטוק בריטי עצום בהיקפו, מרהיב ססגוני ומפעים. כרטיס הכניסה היחיד היה עישון ג'וינט או לפחות תמיכה בזכות לעישונו. אבל זה היה גם דיסנילנד לחוקרות מהאקדמיה שמצאו לפניהן בלי שום הכנה אתר מרתק למחקר שדה.
האירוע התקיים, באופן סימבולי, בהייד פארק, מתחת לשער מארבל ארץ', המסמל שני קצוות שונים בתכלית של קשת זכויות האדם והאזרח: אתר הוצאות להורג המוני עד המאה ה-18, וסמל מובהק לחופש הביטוי מאז המאה ה-19. כעת עמד מתחת לקשת גבר מבוגר, ובאמצעות מגאפון הסביר לקהל את חשיבות הלגליזציה. חלק מן המפגינים החזיקו בפיהם ג'וינטים שדמו יותר למגדל אייפל מאשר לסיגריה רגילה. חלקם נהנו, בדומה לרוכב האופניים ב"תלמה ולואיז", לנשוף עננת עשן קרוב ככל הניתן לשוטרים. אחד הצעירים עימם דיברתי התבדח כי השוטרים לבטח התחרו על קבלת משמרת מענגת זו, ואחר תהה כיצד הציבו אותם ללא מסכת גז להגנה מפני צריכת גראס פאסיבית. מפגין שלישי שוחח איתי באריכות על האיזון הנדרש בין מחאה להפרת הסדר הציבורי, ועד כמה תבליג המשטרה מול הכאוס במקום. כששמע שאני מישראל, הגיב בפליאה: "ולמה שמתרחש כאן את קוראת בלגן"?
אך השיחות עם המפגינים היו רק עבודת שטח מקדימה: מוקד העניין שלי היה השוטרים במקום. חלק גדול מנושאי המחקר וההוראה שלי קשור בשיקול דעתו של השוטר, וכיצד יפעל בשטח, כשלעתים הוא נדרש לפעול במהירות, ללא הערכת מצב מקיפה, וכיצד ישפיעו התרבות הארגונית וזהותו האישית על תהליכים אלה. המצאותם של שוטרים מוקפים במעשני סמים סיפקה מקרה מבחן מרתק וחשוב, כך שמיד לאחר שהבנתי את טיב האירוע, התחלתי לתחקר את השוטרים במקום, ולשאול שאלות.
הבובי הבריטי, יאמר לזכותו, ידידותי להפליא: השוטרים בפארק טרחו רבות להשיב לשטף השאלות שהשלכתי לעברם ולהסביר לי את המתרחש. בניגוד לעמדה שהציגו המפגינים, לפיה צריכת הסמים הקלים במקום מותרת כחלק מחופש הביטוי, הציגו השוטרים עמדה פרגמטית יותר: מספרם כ-300, מסביבם אלפי מעשנים, וכל מאבק יהיה אבוד מראש. בהודעת הדוברות של משטרת לונדון, נמסר כי היא מתעתדת לפעול במחאה באופן מידתי ומדורג, שמטרתו הרתעה, מניעה וגילויין של עבירות; איתור קטינים הצורכים סמים ולהציע להם לפנות לגורמים רלבנטיים; ולהניח בפארק פחים בהם יכלו קונים שהתחרטו להניח את הסמים הקלים שרכשו.
אך במנותק מהודעת הדוברות, השוטרים נמצאים לבדם בשטח, הרחק ממעצבי המדיניות, והם נדרשים לקבל החלטות רבות, מורכבות וקשות. השוטרים בפארק אמרו שיגיבו בעיקר לסחר בסמים ולקטינים שיצרכו אותם, אך לא תמיד ידעו להגדיר במדויק מה עוד יטריד אותם. למרבה המזל, הם לא נדרשו להתחבט לאורך זמן: הגשם האביבי שלפי התחזית היה צפוי להתחיל בשעות אחה"צ הפגין עמידה בריטית מופתית בזמנים, והמחיש כי השמיים הבריטיים תומכים במשטרת לונדון, ולא במצדדי הקנאביס דווקא. ומכיוון שקל יותר לתמוך בעקרונותיך מאשר להרטב למענם, במיוחד כשהג'וינט יקר הערך נרטב אף הוא, החלו רבים מהמפגינים להתפזר.
האיפוק הבריטי המפורסם, שהופגן הן מהצד שאחז בג'וינט והן מהצד שבמדים, סייע לסיום האירוע בשלום למעט מספר פחיות שתיה שנזרקו על שוטרים והובילו למעצר משליכיהן. בדרכי למלון נכנסתי לסופרמרקט סמוך לרכוש מטריה, וגיליתי שגם שם אני לא לבד: המוני צעירים הסתערו על מדפי החטיפים המתוקים ועשו בהם שמות. מוכרת עייפה שהבחינה בסקרנותי כלפיהם חייכה ואמרה מה לעשות, זה המאנצ'יס. זה ככה כל שנה. הם חמודים, הם צעירים, הם לא ימשיכו עם זה כשיגדלו.