את שירותה הצבאי העבירה בבית ספר שדה חצבה, ולאחר שחרורה נשארה במקום כמנהלת שלו. חלומה היחיד בשלב זה בחיים היה ניהול חוות גמלים: "הייתי מרותקת לאורח החיים הבדואי. כל מה שרציתי היה להסתובב במדבר, להרגיש את הרוח, הייתי בקשר קרוב עם משפחה בדואית ליד בית הספר שדה, שהפנטה אותי ממש. אז בגיל 22, כל מה שרציתי היה לטייל במדבר, עם גמלים, לחיות את עם הקצב הזה של הליכת הגמל, ולהיות בטבע".

למזלם של עולם הקרימינולוגיה והמשפט בישראל, החלום לא שרד, והיא פנתה לאקדמיה. הבגרות שלה לא הייתה מזהירה לאור המהמורות בדרכה החינוכית, ולכן פנתה ללמוד פילוסופיה, הן מתוך אילוץ של ציונים, והן מתוך סקרנות: "רציתי לדעת מה נכון. רציתי לדעת דברים אמיתיים על העולם, את "האמת"… והפילוסופיה נראתה לי המסלול בו יש סיכוי שידברו על העולם כפי שהוא באמת. ללמוד ממש את המבט הרחב. בעיקר על המציאות החברתית". תחילה עוד ניסתה לשלב בפילוסופיה משהו פרקטי יותר כמו לימודי חינוך, אך זנחה לבסוף את המגמה הפרקטית, לפחות לעת עתה.

שלוש הפתעות זימן לה התואר: הפרקטית, האינטלקטואלית והמבנית. במישור הפרקטי, הבינה לראשונה שהיא אוהבת ללמוד, וגם טובה בזה. "בתקופה ההיא היו מפרסמים את הציון בטבלה על הקיר עם ת.ז וציון, ואני זוכרת שבאחד המבחנים הראשונים ראיתי 97. הופתעתי, הסתובבתי לאחור והלכתי, אבל זה היה נראה לי כל כך לא הגיוני, עד שחזרתי אחורה ללוח הציונים ובדקתי שוב". ההפתעה השניה הייתה עומק התובנות האינטלקטואליות שהעניק לה התואר: "פתאום הבנתי שאין אמת, ושהשאלות ששאלתי עד אז לא היו השאלות הנכונות. וזה הדבר הכי מעניין שלמדתי בחיים. ועם זה באה ההפתעה השלישית, שבאמת משמשת אותי מאז כל החיים וכל הקריירה, במשפט ובאקדמיה, זה לסדר את החשיבה במבנים מאורגנים, לקחת משהו סבוך ומורכב ומלא פרטים – ולהפוך אותו למבנה ידע. לקחת המון פרטים וידע ולארגן אותם למבנה קוגניטיבי מסודר, רצף של איורים, תיאוריות וראיונות ברצף הגיוני. וזו בדיוק הפילוסופיה מבחינתי – היכולת הזו".

אבל חרף חדוות הפילוסופיה שאחזה בה, לבסוף הייתה זו התובנה הטשרניחובסקית שהכתיבה את דרכה: "בסופו של דבר אנחנו תדמית נוף הולדתנו, ונוף המולדת שלי היה שני הורים בעלי השכלה אקדמית. מתישהו בשנה השלישית מישהו תלה בבית ספר לפילוסופיה מודעה, בחצי צחוק, עליה היה כתוב 'דרוש פילוסוף'. וזה היה השלב בחיים שהבנתי – צחקתי, נהניתי, אבל אני צריכה להתחיל לחשוב על אפשרות למקצוע, שיאפשר רווחה כלכלית. הבנתי שאני לא הולכת להתחתן, שאף אחד לא יממן אותי בחיים, וכל העולמות שהיו לי עד אז, לא היו כאלה שנותנים בטחון כלכלי".

משם – הדרך למשפטים הייתה קצרה, תחום בו מצאה עניין רב הודות לאל פאצ'ינו דווקא. סרט בכיכובו משנת 1979, And Justice for All, עסק בסנגור ציבורי בניו יורק, שהאמפטיה הטמונה בו והתכנים הקשוחים של עבודתו מובילים אותו ללקוחות במקומות הקשים ביותר שיש: עוני, סמים, התמכרות, טראנסג'נדרים. כל מי שהיו השוליים של השוליים בסוף שנות השבעים. "משהו במפגש שלו עם האנשים הללו, המקומות הללו, הדאגה שלו, ובעיקר האמפטיה שלו אליהם אמרתי – וואו, זה מה שאני רוצה. אז חשבתי ללמוד תואר ראשון במשפטים, ובמקביל – תואר שני בקרימינולוגיה. הבנתי שהתחום מעניין אותי, והבנתי גם שתובעת אני לא אהיה כי אני לא חזקה במשמעת. אז כנראה אהיה סנגורית, ואם כבר – אז אהיה בסנגוריה הציבורית".

כעת, כשתוכנית העבודה סדורה בפניה, נרשמה ללימודי המשפטים, ונותרה רק עוד בעיה אחת קטנה: בישראל עדיין לא הייתה אז סנגוריה ציבורית. אבל כפי שאני תמיד מסבירה לסטודנטיות, אין בעיות גדולות, יש אנשים קטנים. וגם חגית – לא ממש נתנה למטרד הקטן הזה לעמוד בדרכה להגשמת החלום, ואף ההפך הוא הנכון: כמה שנים מאוחר יותר, היא פשוט הצטרפה להקמת הסנגוריה הציבורית.

אך בל נקדים את המאוחר: עוד נותר לה קודם לכן לעבור את המסלול הסיזיפי של האקדמיה הישראלית ולהבין את הפער בין שני תחומי הלימוד שבחרה: "אחרי סמסטר אחד בקרימינולוגיה הבנתי שהשפה הקרימינולוגית מתארת נכון יותר את העולם, והשפה המשפטית היא שפה מומצאת, שמייצרת נורמות שלפעמים לא קשורות לעולם. נורמות, שמרגע שייצרו אותן הן הופכות לעקרון מארגן. אבל חשוב לזכור שהמשפט מנותק, אליטיסטי. יכולתי להגיד כבר אז את הדברים הללו לעצמי. מצד שני היה לי ברור שעולם המשפט יציע לי הון חברתי, יכולת להתפרנס, לייצר בטחון כלכלי וחופש. אז למדתי את שניהם במקביל".

עם סיום הלימודים (1997) עברה למסלול ישיר לדוקטורט בהנחיית דיוויד וויסבורד, והחלה את התמחותה אצל קנת מן, שעסק אז בהקמת הסנגוריה הציבורית. שני אלה, וויסבורד ומן, שילבו ממש כמוה תשוקה כפולה לפרקטיקה ולאקדמיה, ונסכו בה השראה רבה. בסנגוריה, התמקמה במשרדה הראשון ברחוב קפלן 17 בתל אביב, שם ישב כל הצוות באותה תקופה במסדרון אחד של בניין ממשלתי, בחדרים קטנים שממדיהם עמדו ביחס הפוך לשאיפותיהם של האנשים שהצטופפו בו. "זו הייתה התמחות של שנה, וזה היה מדהים. נכנסתי ישר לתוך המרכז של העולם הפלילי, ראיתי את הכל מקרוב. הייתה שם חבורה של עורכי דין שהייתה עוד בהתלהבות של יצירה, של אנשים שבונים משהו ערכי, חדש, מתוך אמונה פנימית בחשיבות של זה. עורכי דין צעירים, מחויבים למטרה, כמו ענבל רובינשטיין ודנה מרשק מרום. הייתי בתחתית שרשרת המזון מבחינה טכנית, ישבנו בחדר לא גדול, השולחן שלי היה בערך בגודל של המחשב, אבל כן הרגשתי חלק מהדבר הזה. היו כל פעם שאלות אפילו קטנות ממש, איך להגיב בבית משפט לתיק מסוים, ואז היינו כולנו מתכנסים בחדר לדבר על זה שעתיים. היה משהו בחדשנות, ברצינות, בעומק, ובעיקר בהבנה של יכולת ההשפעה גם על חיים של אדם ספציפי וגם על מערכת המשפט בישראל, שהפך את זה לשנה מיינד בלואינג. וזה היה מדהים, מלהיב ומרתק". עד היום עיניה נוצצות כשהיא מדברת על התקופה ההיא.

בעוד הסנגוריה העניקה לה את המבט המערכתי-הפרקטי, חשיפה למסמכים על מדיניות והשתתפות בעיצובה, היו אלה הלימודים לדוקטורט שהעניקו לה את המבט האקדמי-תיאורטי. במהלך ההתמחות החלה לפתח את נושא הדוקטורט, שצמח מתוך עבודת השטח בסנגוריה. קנת מן ביקש ממנה להשיג נתונים לצורך ניתוח מדיניות המעצרים, נושא שהפך עד מהרה לנושא הדוקטורט שלה: "אחד הדברים שעשיתי מיד בהתחלה זה לסייע בהשלמת מחקר שקנת מן התחיל, כדי לבדוק את שיעורי הייצוג בבתי משפט: לנסוע, לפתוח תיקים, לראות אם היה ייצוג, מה היו התוצאות. כך מצאנו, למשל, שבפריפריה שיעורי הייצוג נמוכים מאוד וכך גם פחות זיכויים וסגירת תיקים. בבדיקה אמפירית נוספת שערכנו, גילינו שלמרות שייעוץ לפני חקירה לעצורים היה כבר מעוגן בחוק המעצרים, רק 2% מלקוחות הסנגוריה זכו לשיחת טלפון לעו"ד לפני שנחקרו לראשונה. החיבור בין מדיניות לאקדמיה הוביל אותנו להבנה שאיסוף נתונים ועיבוד שלהם מסייע לנו להגיד בדיוק מה אחוז הקריאות לסנגוריה לפני חקירה מבין לקוחות הסנגוריה, עד לרמה של כל אחת מתחנות המשטרה בארץ, בכל אחד מן המחוזות. והיכולת להציג את הנתונים הללו הראתה מדיניות רחבה של הפרת חוק המעצרים, כשכל הנקודות הבודדות שנבדקו חוברו לקו אחד ברור. ואז כשהנושא עלה בעניין יששכרוב (1998), הסניגוריה נכנסה במעמד של ידיד בית משפט, והובילה לזיכוי וליישום הלכת העץ המורעל בישראל, אחרי שהציגה את הנתונים שלה".

בשנת 2001 סיימה את ההתמחות, והחליטה לעבוד כעו"ד פרטית במשרה חלקית, במטרה להותיר די זמן פנוי לכתיבת הדוקטורט. קבלת תיקים מהסנגוריה איפשרה לה לבחור את מינון התיקים המתאים לה ולקבוע את נפח העבודה. "בתקופה הזו הייתי ממש בשוחות, למטה, בבתי מעצר, בדיוני מעצרים, כתבתי על כל זה וקיבלתי המון תובנות. זה שילוב נפלא ללמוד מהשטח תוך כדי ביצוע מחקר אקדמי, והחיבור הזה היה מרתק. פגשתי את מי שמוגדרים תמיד האנשים הרעים של החברה: האנסים, הרוצחים, סוחרי הסמים. אבל לא מצאתי בהם רק או בעיקר את הרוע. מצאתי בהם את החולשה, את העוני, את ההזנחה של החברה, את המאבק ההשרדותי שמאפיין את כל מסלול החיים שלהם. ועדיין הם בני אדם, עם רגשות, פחדים, הומור. לא הייתי צריכה לעבוד קשה כדי להרגיש כלפיהם אמפטיה. כי גם כשהם עושים את הדברים הקשים ביותר, הם בני אדם. הם נרקומנים שנאבקים על מנת הסם הבאה שלהם. הם לא תמיד בוחרים בהתמכרות, היום יש יותר ראיות ביולוגיות שיש נטייה גנטית להתמכרות, ומי שיש לו נטיה כזו לא ידע את זה ולא בחר בזה. קחי בחשבון שיש אנשים שנולדו מראש עם נתונים שהחברה קבעה שהם נמוכים יותר. 50% מהאסירים הפליליים בישראל לא יהודים, היום כבר 60%, שיעור גבוה מאוד מהקטינים הכלואים בבית סוהר אופק היו יוצאי אתיופיה. ויש המון אנשים עם נכויות שכליות ונפשיות. צריך לשים רגע בצד את הסטריאוטיפים ואת הסטיגמות ולהסתכל על מי האדם ומאיפה הוא בא".

עם תחילת עבודתה עם אסירים ועצורים, החלה לרנאו לבקר בתכיפות גוברת והולכת בבתי סוהר. כמו רבות אחרות בתחום הפלילי, התקשתה שלא לשים לב למקומות בהם הוחזקו: בתי סוהר ובתי מעצר ישנים, מוזנחים, חלקם מתקופת המנדט או עוד קודם לכן, צפופים, שורצי מקקים, רועשים, ודלתות שנסגרות בחבטה רועמת. חרף סלידתה מהם, ברור להם שמדובר במוסד חיוני שלא ניתן להתקיים בלעדיו; עם זאת, היא שואפת למודל כליאה שדומה יותר לזה המקובל בצפון אירופה, ששם דגש על טיפול ושיקום, מקפיד על תנאי מחיה המכבדים את זכויות האסירים, ועדיין שיעורי הכליאה באוכלוסייה הם כשליש מאלה של ישראל.

  לפיכך, לא פלא שעד מהרה החלו ההתנגשויות הראשוניות – גם אם כאלה שעברו סובלימציה משפטית – בינה לבין המשטרה, שכן תיקי ההוכחות הצריכו אותה לערוך חקירות נגדיות רבות של שוטרים וסיירים: "אינטלקטואלית זה היה מאד כיף, אבל אחד הדברים שלמדתי אי שם בראשית המאה ה-21 בבתי משפט היה שאת כמעט תמיד יכולה לצפות משוטר שיגיד לך בבית המשפט דברים שהם לא אמת. האמת לא חשובה להם. ממש הייתי מכינה חקירות נגדיות של שוטרים, מתוך הנחה שאם הם יחשבו שאני רוצה תשובה מסוימת, יתנו לי את התשובה ההפוכה, והשאלה הייתה רק איך להוליך אותם שיתנו את התשובה שרציתי. בגלל שעשיתי שיעורי בית באופן יסודי על כל תיק, האמת היא שאפילו נהניתי מהחקירות הללו, כי בסוף זה גם משחק, וגם האגו עבד שעות נוספות. אבל זו לא הייתה תמונה טובה של משטרת ישראל, שחוק המעצרים לא ממש עניין אותה, ברמה של נורמות שקר, וגם לא של בתי המשפט, שלרוב מוטים לטובת השוטרים".

              ועדיין, למרות התסכול הרב מן המשטרה ומבתי המשפט, אהבה את עולם הדיונים וההוכחות: "זה אתגר שחלקו אינטלקטואלי, חלקו רגשי, חלקו מקצועי. היה לי חשוב לדעת שעמדתי בציפיות שלי מעצמי. להרגיש שאת נותנת ייצוג מעולה לאנשים שאין להם מושג מה הם מקבלים. רוב האנשים לא הבינו לא את השפה, לא את האסטרטגיה, אבל כן ראו את ההשקעה. גם במקרים שלא הצלחתי". ועדיין – לשאלה מהי "הצלחה" בעולם הפלילי היא מגיבה בחיוך: "אביגדור פלדמן אמר שהוא עורך הדין שמפסיד הכי הרבה, כי היעד שלו הוא זיכוי, לא סתם להגיע להסדר טוב. אז זה די תלוי בכל תיק מה רצית להשיג: זיכוי? הסדר טיעון טוב לגבי העונש? ביטול של כמה אישומים?".

              עם סיום הדוקטורט, יצאה בשנת 2003 לפוסט דוקטורט בניו יורק ב- John Jay College of Criminal Justice, מצוידת במלגה של האוניברסיטה העברית. באופן לא מפתיע, הפוסט, בהנחייתו של פרופ' תום קלייר, אמור היה להתמקד במשפט הפלילי ולעסוק באסירים משוחררים. כסנגורית מפולפלת, היא מאשימה את עצמה כיום בהישגיה הנמוכים בתקופה זו, כמו גם את ניו יורק עצמה: "הכיף בעיר הזו הרס לי את הקריירה האקדמית" היא מודה בדיעבד "שיחקתי המון סקווש, הסתובבתי בעיר ימים שלמים, פגשתי אנשים מכל העולם, אבל לכתוב מאמרים – לא כתבתי. לא ממש הבנתי את חוקי המשחק האקדמי. זו הייתה שנה נפלאה, אבל היא לא קידמה בכלום את הקריירה האקדמית שלי, וזה מה שפוסט אמור לעשות"