שרינה ויזנר, חוקרת מז"פ וותיקה ואחת הנשים בעלות הדרגות הגבוהות ביותר במשטרה, היא אדם שקשה להתחקות על עקבותיו בעולם הדיגיטלי: גם חובבות משטרה מושבעות כמוני לא היו מתעמקות במאמר הנושא את השם "תוקף ראייתי המבוסס על טביעות נעליים", או בפודקאסט הכולל ראיון עימה דווקא. אך אחד מיתרונותיה הבלתי מוטלים בספק של מלחמה ארורה זו היא הדרך בה היא חושפת, לטוב ולרע, אנשים ומעשים שספק אם היינו מודעים לקיומם בזמנים אחרים.
הזדמנות נדירה מעין זו להציץ לעולמה של שרינה, נקרתה לי אמש, במהלך הכנס "דם כחול: משטרת ישראל במלחמת 'חרבות ברזל' וביום שאחרי". כנס מופתי, מרתק וחשוב שנערך במכללה האקדמית אונו (וכן, אני בטוחה בהחלט שהעובדה שהייתי חלק מן הוועדה המארגנת לא השפיעה כלל ועיקר על עמדותיי לגבי תוכנו). כי יש משהו שמחמם לב בכך שאת יכולה לצפות בשוטרים, אקדמאים ואזרחים מצטופפים ברדיוס קטן אחד לא רק כדי להפגין ולשמור על הסדר הציבורי, אלא כדי לשמוע ולהשמיע חוויות, עמדות ודעות. את השיחה עם שרינה ניהלה ביד רמה ד"ר ענבל וילמובסקי, מרצה לקרימינולוגיה ומגדר, אשר הצליחה, בתבונה וברגישות, לעמוד באתגר שקשה להפריז במורכבותו, ולנהל שיחה פתוחה מול קהל עם חוקרת משטרה.
שלושה מאפיינים אישיים ואילוץ ביולוגי אחד הובילו את שרינה ויזנר אל המשטרה: הפרגמטיזם, הציונות, אהבת הכימיה – וההיריון. בזמן הלימודים לתואר הנדסה כימית בטכניון, חלמה להיות מהנדסת כימית ולתרום לכלכלת המדינה. עם זאת, המציאות הייתה שונה במקצת. עם סיום התואר הלכה לראיונות עבודה כמו כל חבריה ללימודים, אך במקרה שלה נלוותה לתהליך גם בטן הריונית של חודש תשיעי. כך, כל ראיון הסתיים למעשה עוד בטרם התחיל. במשרד אחד אף אמרו לה: את עושה רושם מצוין, אבל את בהריון. היא הסבירה שלא תהיה בהריון לעד, והמראיינים השיבו לה – נדבר אחרי הלידה.
בתקופה זו עזבה את המעונות בטכניון, עברה לירושלים, והחלה לחפש עבודה, אך גילתה עד מהרה שהעיר איננה משופעת במקומות עבודה בתחום התעשיה הכימית. אחד משכניה, שעבד במדור המיחשוב במשטרה, הציע להביא את קורות חייה למז"פ. כיום היחידה מוכרת היטב לציבור הישראלי, אבל באותה תקופה הצעתו הייתה תמוהה בעיניה, כי מה הקשר בין הנדסה כימית לבין המשטרה? אך השכן התעקש שכדאי לה לנסות, וכי העבודה תתאים לה. כך הגיעה לעבוד במשטרה, ונשארה בה עד היום.
אחד מחלוצי המדע הפורנזי, אדמון לוקאר, תיאר את חשיבות עבודת מז"פ כך:
לאן שהפושע הולך, במה שהוא נוגע, מה שהוא משאיר אחריו, אפילו באופן לא מודע, כל זה משמש כעד שקט נגדו. לא רק טביעות האצבע שלו או טביעות הרגליים שלו, אלא גם השיער שלו, הסיבים מבגדיו, הזכוכית ששבר, סימני הכלים שהותיר אחריו, השריטות, הדם או הזרע שהשאיר אחריו או נשא עמו. כל אלה ועוד הם עדים אילמים נגדו. זו הוכחה שלעולם לא נשכחת. הוכחות אלו אינן ברות השפעה כמו הוכחות אנושיות, זו עדות עובדתית. עדויות פיזיות אינן יכולות להיות שקריות, אינן יכולות להסוות את עצמן, הן אינן יכולות להיעלם לגמרי. אם לא ראית אותן בזירת הפשע – זה משום שלא חיפשת מספיק.
עקרון מארגן זה ניצב בבסיס עבודת מז"פ עד היום בכל ארגוני המשטרה: למצוא מי או מה השאיר סימן בזירה. תפקידם של אנשי מז”פ לאתר ראיות בזירות פשע במגוון שיטות שהלכו והתפתחו עם השנים – כימיות, פיזיקליות ואופטיות, כדי להבין מי ביצע את הפשע. את עבודת מז"פ לא ניתן ללמוד באוניברסיטה, אך היא מצריכה ידע רלבנטי מתחום הכימיה או מדעים אחרים, ואז הכשרה יסודית מספר שנים במשטרה, עד שהחוקרת תוסמך כמומחית.
מז"פ התפתח במשטרת ישראל מאז ראשית ימי המדינה על בסיס תשתיות מנדטוריות חלקיות. כיום הוא כולל מגוון רחב של מעבדות בתחומים מוגדרים היטב, הנחלקות בין המעבדה הניידת, שיוצאת לקו הראשון בזירות פשע חמור, וקובעת איזה ממצאים ישלחו למעבדה לצורך פענוח, לבין מעבדה סטטית שמקבלת את הממצאים מן השטח, מנתחת את הראיות שנאספו, וכוללת מאגר של ממצאים קודמים בתחום זה. כיום פועלות במז"פ במתכונת זו מעבדות DNA; מעבדות טביעות אצבע; מעבדת נשק המחפשת אחר הקשר בין הנשק בו בוצע הפשע לבין הסימנים שהותיר על התרמיל ועל הקליע, שרידי ירי ומרחקי ירי; מעבדת סימנים וחומרים שכוללת תחומים רבים כגון השוואת עקבות נעליים, השוואת סימנים כגון בין מכשיר בו השתמשו לפריצה, לבין המנעול עליו הותיר את חותמו; מעבדת מסמכים לבדיקת זיוף מסמכים והשוואת כתב יד; מעבדת ראיה דיגיטלית שיכולה לזהות פנים של אדם מסרטון או תמונה, לפענח סרטים, לזהות דובר, ולהשוות בין קול בהקלטה לבין קול של חשוד; מעבדות לזיהוי חומרים הכוללות מעבדת סמים ומעבדה בה מזהים סמים, רעלים, חומרי נפץ או חומרי דליקה ששימשו להצתות; מעבדות שחזור מצב, המבקשות לפענח את שהתרחש בזירה; ומעבדת פוליגרף הבודקת חשודים.
שרינה עצמה החלה את עבודתה במעבדה לפיתוח טביעות אצבע מזירות פשע, והופתעה עד כמה המשטרה תאמה את כל שחיפשה – עבודה מעשית, עם ייעוד ושליחות. כעבור שמונה שנים עברה למעבדת סימנים וחומרים, שם התמחתה בהשוואת עקבות נעליים. לאחר 15 שנים בתפקיד זה קודמה לתפקיד ראש מעבדת מסמכים, הבודקת את האותנטיות שלהם ואת כתב היד. לפני כשנתיים וחצי השלימה את המעגל, וחזרה למעבדת טביעות אצבע, אך הפעם – כדי לעמוד בראשה. במהלך תקופה זו למדה תואר שני בכימיה שימושית, גידלה חמישה ילדים, וכיום יש לה ארבעה נכדים.
לאורך השנים עסקה בלא מעט חקירות, שהידועות שבהן היו רצח השר זאבי ורצח תאיר ראדה. עבודתה התאפיינה בהתנסויות לא פשוטות וימי עבודה ממושכים עוד לפני השבעה באוקטובר. "אם יושבים באולם הזה אנשים שאומרים איזה מגניב לעבוד במז"פ, זה לא בדיוק ככה, כי צריך לשמור על עבודה אובייקטיבית, ולשמור על עצמנו. יש המון שעות בעבודה, יש אירועים קשים, יש אירועים שנוגעים בנו אישית – ילדים קטנים, רצח של ילד באותו גיל של הילד שלי, או בגדים שקניתי כמו לילד שלי, זה פוגע חזק".
עובדה זו הבהירה לה את חשיבות פיתוח החוסן של עמיתיה לעבודה. "ביחד זו מילת המפתח. כשאנחנו צוות מגובש ותומך, הם עוברים את אותן חוויות, מדברים את אותה שפה, זה בונה חוסן, וזה משהו שהיה לי מאד חשוב כמפקדת להקפיד עליו, שיהיה צוות מגובש. בנוסף, גם בשנים רגילות יש סדנת חוסן אחת בשנה. יש הנחיה למפקדים להיות עם עין אחת על הצוות, לתת גב, ולתת תמיכה. ומעבר לזה – אם אני יוצאת לזירה, או עובדת על תיק, אני שמה שריון. וזה מאד חשוב לשמירה. אני חוצצת ביני לבין הסיפור. כשאני עובדת על מוצג, אני מנסה לא לדעת את כל הסיפור. ואם אני בלי שריון – זה סיכון גבוה יותר. שריון זה גם ראיה מקצועית. מה שאני סוחבת איתי מהבית עלול לפגוע בשריון. כל מי שעובר משבר אישי כמו גירושין או קושי אחר, זה עלול להשפיע. לכן חשוב לסייע לאנשים, לתת להם את התמיכה ואת המעטפת כדי לעזור להם כמה שיותר לחזק את השריון".
השנה האחרונה הבהירה את מידת הצורך בשריון זה – ואת חשיבותו. בשישה באוקטובר כרעה כלתה של שרינה ללדת, ובדרכם למחלקת יולדות השאירו בני הזוג את ילדיהם הקטנים אצל הסבא והסבתא. מכיוון ששרינה מקפידה להשתמש בטלפון בשבתות וחגים רק למקרים דחופים בעבודתה, היא לא ידעה כיצד התנהלה הלידה, עד ששכנתה, שעובדת במחלקת יולדות, סיימה משמרת והגיעה אליה כדי למסור לה שהלידה הסתיימה ונולד לה נכד חדש.
כך שמבחינתה של שרינה, השבעה באוקטובר החל כיום שבת של פעמיים כי טוב: יום חג, והצטרפות נכד רביעי למשפחה. אך כשהיא מתארת את השתלשלות העניינים באותו יום, היא מקפידה לכנותו "שמיני עצרת", ולא "שמחת תורה", בשל חוסר ההתכנות לקשור בין אירועי היום לבין המילה "שמחה". אך אז, באותן שעות ראשונות, זה עדיין היה בוקר של אושר: התארגנות בבית עם הנכדים, ויציאה משותפת בתשע בבוקר לעבר בית הכנסת. משלב זה, כבר החלו העניינים להשתבש. תחילה היה זה רב שיצא מבית כנסת אחר, ושאל אותה מה קורה, כיוון שכמה דקות קודם לכן עברה במקום ניידת משטרה והזהירה את המתפללים כי הייתה חדירת מחבלים מעזה, שעלולה להתרחש גם בירושלים. באותו רגע נשמעה אזעקה, והיא חזרה עם הנכדים לבניין מגוריהם, אל המקלט. כשעמדו לחזור אל בית הכנסת, החל המיסרונט המשטרתי לעבוד. עם פתיחתו נחשפה לשטף הדיווחים על המתרחש בשדרות, הקרב על תחנת המשטרה, וכי מז"פ דרום מבקשים שקי גופות מזירות אחרות.
כבר באותו היום הוקם מחנה שורה, בו נערך הזיהוי של קורבנות הטבח בידי מז"פ, והצבא זיהה את גופות החיילים. עם הגעתה לעבודה למחרת אותו יום ממדי האירוע ומאפייניו טרם הובהרו עד תום, "אבל אני יודעת שיש כאן אירוע איום ונורא, אני יודעת שמז"פ עובדים בכל הכוח, ואני מנסה להבין איך לעזור". היא התקשרה למיכל לוין-אלעד, ראש המחלקה לזיהוי פלילי ארצי, וביקשה שישלחו אותה למחנה שורה. מיכל סירבה, כיוון שהעיקרון המארגן שנקבע היה הרכבת צוות הכולל אך ורק אנשים בעלי ניסיון של עבודה עם גופות. היא ניסתה להתעקש ולטעון שיש לה ניסיון בעבודה בזירות שבהן יש גופות, אך ההתנגדות נותרה בעינה.
בדיעבד, היא מודה כי זו הייתה החלטה נכונה, אבל באותו יום ישבה מתוסכלת במשרדה, וכשהתעקשה שהיא חייבת לעשות משהו, הופנתה לאורי ארגמן, ראש המחלקה הביומטרית במז"פ, ראש מדור זיהוי חללים בעבר, שהיה בעל ניסיון בטיפול באירועי אסון המוני. ארגמן מינה אותה ליד ימינו, לצורך סיוע בניהול האירוע, אך הבטיח להכניסה לעבודה "לאט לאט". למותר לציין שהוא הפר הבטחה זו מיד, והיא נדרשה ללמוד דברים במהירות, ותוך כדי תנועה בלתי פוסקת. ימי עבודתה עמדו מעתה על 17-16 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. החריג היחיד היה בימי שישי, ממש לפני כניסת השבת, אז נעצרה העבודה, האנשים נשלחו לבתיהם לפגוש את בני משפחתם, לנוח, לישון לילה אחד שינה טובה, ולחזור לעבודה למחרת בבוקר. "כי הבנו שהריצה פה היא ריצה למרחקים ארוכים, ואי אפשר לגמור אנשים. צריך לתת להם אוויר לנשימה. והאנשים במז"פ עבדו המון, על דעת עצמם: באו מוקדם בבוקר, ומאוחר בלילה היה צריך לגרד אותם מהכיסא ולזרוק אותם הביתה. אז לפחות בשישי, שינוחו".
הכלל הוותיק לפיו מה שעובד בשגרה, עובד גם בחירום, יושם גם במקרה זה, וזיהוי הקורבנות התבצע תוך שימוש בידע המקצועי ובניסיון שנצבר. אבל מעתה נדרשו שיטות עבודה וכוח אדם נוספים, שיתאימו למצב הקיים. שיטת העבודה המקובלת, של איתור טביעות אצבע בזירה או DNA והשוואתם למאגרים הקיימים כמעט ולא הייתה רלבנטית: שוטרים וחיילים אמנם מוסרים טביעות אצבע עם גיוסם, אך רובם המכריע של הנפגעים היו אזרחים נורמטיביים שמעולם לא נכללו במאגר. "זה היה הרבה יותר מורכב, כי צריך למה להשוות. משפחות שלמות נחטפו, נהרגו, בתים נשרפו, ואז צריך למצוא מקור חלופי להפקת DNA. גם אם אותר חפץ אישי, הוא לא תמיד היה שייך לאדם אחד בלבד. לתכלל הכל היה קשה. אני בעצמי לא עשיתי אף זיהוי, אבל אפשרתי לכולם לעבוד. היה בלגן אדיר בהתחלה, המוני גופות, המוני נעדרים. חטופים. וגם גופות של מחבלים הובאו לשורה, וצריך היה לוודא שאלה לא גופות של אזרחים. אז זו לא משוואה סגורה. היה ברדק כמו במלחמה. מלחמה היא כאוס, וזה היה הכאוס. אז היה צריך להפעיל המון יצירתיות, המון מחשבה. ולקחת אנשים שזו העבודה הטבעית שלהם, אבל במאסה".
לצד השגת אנשי צוות נוספים, העיקרון המארגן של העבודה היה יצירת רשתות קשרים עם כל מי שעשוי היה לסייע בהשגת מידע רלבנטי ובעיקר טביעות אצבע ו-DNA, בארץ ובעולם. שיניים היו אחד מאמצעי הזיהוי העיקריים. לאורך השנים פעלה במשטרה יחידת רופאי שיניים מתנדבים, שהתמקדה בעיקר בזיהוי גופות אלמונים. יחידה זו גדלה במידה ניכרת בימים הראשונים: “אבל צריך שיהיה להם עם מה לעבוד. אז פנינו למכוני צילום, למעבדות של קופת חולים. היה מישהו שבא עם כל המשרד שלו, כל הארוניות של המרפאה, ואמר להם 'קחו'. ככה הצלחנו להגדיל את מספר הרופאים והמאגרים. הם קיבלו חדרים במטה הארצי של המשטרה בירושלים, שם עשו השוואה בין המאגר שנוצר, לבין השיניים של הקורבנות".
מאגר מידע אחר סיפק משרד הבריאות: סקר ילודים נשמר חמש שנים, והוא שימש לזיהוי הילדים הקטנים שנרצחו. מידע מסוג אחר, על חטופים ונרצחים שאינם ישראלים, ניסתה חוליית האינטרפול של המשטרה להשיג. עם זאת, שם התגלו הפערים הבין תרבותיים: "חוליית האינטרפול פנתה למדינות שלהם, ונעשו ניסיונות להביא את מה שאפשר, אבל אז אתה נתקל בהבדלי מנטליות. אצל יהודים, זיהוי וקבורה מהירים מקבלים עדיפות עליונה. הגענו לשיאים בהשוואה למדינות מפותחות בעולם, עבדנו מהר כדי לזהות ולקבור מהר. זה ערך. בארצות המזרח, לעומת זאת, המהירות של הקבורה פחות חשובה. אמרת לי שהוא מת? טוב, בסדר. ואז – היה קשה לקבל מהם טביעות אצבע, או DNA, כי להם פחות חשוב לקבל את הגופה. וזה מייצר קושי, כי לנו חשוב לשלול את הזהות של האחד כדי לוודא את האחר".
לצד מספר הגופות הרב, נוצר קושי נוסף בשל מצבן: "היו מקרים קשים – חלקי גופות, אנשים שרופים, גופות שהיו במצב שלא היה זיהוי פשוט, מחבלים היו מעל אלף והיה צריך לבדוק גם אותם. לפעמים הגיע גוש אפר שכלל יותר מבן אדם אחד. ובכל זאת, לא היו בכלל טעויות בזיהוי. מה שכן, עם הזמן למדנו שגוש כזה יכול להיות יותר מאדם אחד ואז הפקנו לקחים, תחקרנו כל אחד לעומק ולפעמים נפתח קבר כדי למצוא אדם נוסף".
אבל רק כשהסתיים תהליך הזיהוי, ונותר רק סימן שאלה אחד בנוגע לנעדרת שלא זוהתה (בלהה ינון מנתיב העשרה), הגיע שלב העיבוד הרגשי: "כשכולכם התאבלתם, אנחנו עבדנו. ורק כשסיימנו – נזכרנו להתאבל, ואז הגיע העצב העמוק. ובסדר, צריך לעבור גם את זה. ברור שיש לקחים אופרטיביים, גם לנו, וגם לדרג המבצעי. יש ים של תובנות מה ניתן לעשות כדי לשפר את ההתמודדות בעתיד. אבל זה חלק מה-DNA הארגוני שלנו, מהייעוד שלנו,: גמישות, יצירתיות, התקדמות, התמודדות טובה יותר עם האירוע, כי גם הפושעים כל הזמן משכללים שיטות. אנחנו עובדים כל הזמן במלחמת מוחות, וחייבים לשכלל את השיטות שלנו. תמיד יש מגבלה של משאבים, של יכולות, אבל תמיד אנחנו עושים את המקסימום לא רק בתיק ספציפי, אלא כדי שנוכל להתמודד בצורה טובה יותר בעתיד".