"הם באו להתאבד על אופקים, אבל אופקים התאבדה עליהם": שיחה עם רוית אילוז, אלמנתו של רנ"ג יגאל אילוז ז"ל

לכאורה, סיטואציה נורמלית לגמרי; שש נשים יושבות סביב שולחן בבית נעים ומרווח, בשעת בוקר מאוחרת, כשלצידן קפה, שפע מאפים, ונושא מוגדר היטב לרכילות: בעלה של המארחת. אבל למעשה, כמו כל דבר אחר במדינת ישראל של שנת 2024, הסיטואציה היא הכל, פרט לנורמלית. כי הבית היפה הזה ממוקם באופקים, ונושא השיחה הוא האדם שבנה את הבית, יגאל אילוז ז"ל, חבלן משטרה שנפל בשבעה באוקטובר, כשיצא להגן על תושבי העיר.

שתי דקות אחרי שנכנסנו לביתה של משפחת אילוז, למפגש עם רוית, התקשנו להאמין שרק לפני שעות אחדות עוד ניהלנו דיון מלומד בקבוצת הואטספ בשאלה האם ראוי בכלל לקיים ביקור כזה, והאם שיחה איתה ראויה מבחינה אתית, ולמה להכאיב, ולמה לחטט בפצע הפתוח, ולמה, ולמה ולמה. אבל רוית אילוז איננה בנויה לפי דימוי האלמנה הקלאסית שמקובע אצל רובנו. היא אישה אנרגטית, מרשימה, רהוטה, מלאת שמחת חיים, וסטראוטיפ האלמנה העגומה והקודרת ממנה והלאה. ויותר מכל דבר אחר – היא מחויבת למשימת חייה כיום, להנציח את זכר האדם לצידו חיה במשך 31 השנים האחרונות, ואת מאבקם של תושבי העיר כנגד המחבלים בשבעה באוקטובר.

יגאל אילוז נולד במאי 1967 בירושלים, למשפחה שבעורקיה זורמים מדים כחולים: אימו עבדה בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים, הוא ושתי אחיותיו התגייסו למשטרה, ומאוחר יותר גם ילדיו הלכו בדרכו. בתיכון למד בבית הספר לקציני ים בעכו, חוויה מכוננת שהטביעה בו את חותמה לכל חייו. כשנולדו ילדיו, הפציר בהם ללמוד בתיכון זה, אך כשל במאמציו: הבית שבנה עבורם היה טוב מדי, והם לא רצו לעזבו. בצבא התגייס לחיל הים, ושירת בחיפה. כשהשתחרר, פגש את רוית.

היא נולדה באשקלון, התגייסה לנח"ל, והתגוררה פרק זמן מסוים בירושלים, בדירה השייכת לקיבוץ. בל"ג בעומר של אותה שנה ירד גשם, חברה הציעה שבמקום מדורה ילכו לבקר חברים משותפים, ושם פגשה את יגאל. הם דיברו מעט, הוא הקפיץ אותה חזרה הביתה, אך לבסוף, כפי שסיפרה לנו באותו בוקר אצלה במטבח, נאלצה לקחת את היוזמה לידיה: "הוא היה כזה ביישן, אם לא הייתי מתחילה איתו בעצמי, הייתי רווקה עד עכשיו".

בשנת 1997, פורסמו מודעות על שיכון בתנאים מיוחדים לאנשי כוחות הבטחון באופקים. אחיה של רוית שירת אז בקבע, והציע לנסות את העניין. מאז – חיו כאן. עם הזמן נולדו הילדים, והצטרפו כולם לכוחות הבטחון בשלב כזה או אחר של חייהם: בנם הבכור, מתן (31) הוא רכז מודיעין במשטרה; עדן (27) שרתה בצבא במג"ב, עבדה שנה במשטרה, ומאוחר יותר התחתנה עם בלש; שילת (23) עובדת בכב"א; ונועם, בן הזקונים (18.5) התגייס לאחרונה במסגרת שירותו הצבאי למג"ב.

ההסכם שהונח ביסוד חיי הזוגיות שלהם, ולאחר מכן נוצק ביסוד חיי המשפחה כולה, היה פשוט; יגאל עשה את הכל למען כולם, ובתמורה ביקש רק דבר אחד: שיהיו מאושרים. "היינו יחד 31 שנים וחצי. הוא היה המלך של הבית, אבל מלך שבחיים לא התערב, לא שאל. מאד כיבדנו אחד את השנייה. הייתי בזבזנית ברמות, אבל הוא אף פעם לא שאל לאן את הולכת, מתי את חוזרת, מה קנית. היה בא תמיד לתת לי נשיקה בכניסה וביציאה מהבית. ידע להעריך כל דבר; אם הייתי מכינה לו נס קפה, היה אומר לי תודה מאמי, ואני – על מה תודה, מה? עשה את הכל בבית, את המטבח הזה הוא בנה. כשהוא מת, החתן שלי שאל אותי איפה מדליקים את האור במחסן. אמרתי לו תשאל את יגאל".

הוא היה זה שקם לילדים בלילה, כשהיו קטנים, גם בזמן שהיא הייתה בחופשת הלידה. אביה כעס עליה בשל כך, לא הבין מדוע יגאל צריך לקום בלילה, ולא היא, אבל יגאל התמיד בכך. הוא נשא על כתפיו את הבית, את גידול הילדים, את ניהול חשבונות הבנק. עם הזמן הפך גם מנטור לחבריהם של ילדיו; הם באו להתייעץ איתו, והוא שוחח איתם שעות ארוכות. כשחלה בקורונה באו לבקרו, והיא ניסתה להניא אותם מכך. אל תתערבי, אמרו לה החברים, זה אבוש שלנו, קורונה או לא קורונה, נשב עם מסיכות, ונשב רחוק, אבל לא מוותרים עליו.

"ואני לא ידעתי לעשות כלום" היא אומרת, תוהה לרגע על האישה שהיתה בטרם נקש מלאך המוות בדלתה. "הייתי הולכת לעבודה, חוזרת, נוסעת עם חברות לחו"ל, והוא היה קונה לי את כרטיס הטיסה, מזמין את המלון. אחרי שיגאל מת, אחי אמר לי – זאת הגזמה כמה שאת לא יודעת כלום מה קורה בבנק, בבית. ואז את פתאם מסתכלת על החיים שלך, על הבית, על המשפחה, את מבינה עם כמה דברים את צריכה להתמודד, ואת אומרת לעצמך מילה אחת: אמא'לה".

רק טאבו אחד היה בזוגיות שלהם: "יגאל היה גבר גדול, שרירי. כלום לא הפחיד אותו, חוץ מדבר אחד. כל הזמן הוא היה אומר לי רק אל תבכי. דמעה אחת שלי הייתה גומרת אותו. הוא היה מתחנן – את לא עושה לי את זה, את לא עושה לי את זה. הכל, רק לא בכי. ואני הייתי חלשה, רגישה. יגאל היה אומר לכולם כל הזמן אל תגעו בה, היא מזכוכית. לא יודעת איך אני עושה את זה עכשיו, בלעדיו. לא יודעת. כל מה שהוא עשה, חיבוק הדוב שלו, איך שהוא הגן עלי כל הזמן. כל פעם שמישהו היה אומר לי משהו, אפילו בצחוק, הוא היה מזדקף לתוך עמדת השמירה שלו. שמירה עלי. ואני מרגישה שאני חייבת לו את החיים".

למשטרה התגייס באוגוסט 1993, סמוך למועד לידת בנם הבכור. במיטה הסמוכה אליה במחלקת יולדות שכבה אשת שוטר. רוית שאלה אותה על החיים לצידו של שוטר, ושכנתה השיבה לה בפשטות – יהיה לך הרבה עם מה להתמודד. אבל רוית לא נרתעה. בשנתיים וחצי הראשונות עבד בסיור, ועד מהרה עבר לחבלה, ונשאר. הוא היה אחד מאותם ברי מזל שאהבו את עבודתם, וגם היו טובים בה. "אם היינו אוכלים ופתאם היינו שומעים מטחים באמצע הארוחה, אז היה נמרח לו חיוך פתאם מאוזן לאוזן ממש. עד לגובה האוזניים. והוא היה קם והולך מיד, מבסוט. נכון, חוזר עם כאב ראש, אבל מבסוט, אהב את העבודה. רק בשבעה שמעתי כמה גבוהים היו הציונים שלו בבחינות המקצועיות, או שהוא היה אחראי על הרובוט החדש של מערך החבלה. הרבה פעמים שאלו אותי אם אני לא פוחדת שיקרה לו משהו, כי בכל זאת – חבלן, ואני תמיד עניתי להם, שגם לחצות כביש זה עניין מפחיד. באמת שלא דאגתי".