לכאורה, סיטואציה נורמלית לגמרי; שש נשים יושבות סביב שולחן בבית נעים ומרווח, בשעת בוקר מאוחרת, כשלצידן קפה, שפע מאפים, ונושא מוגדר היטב לרכילות: בעלה של המארחת. אבל למעשה, כמו כל דבר אחר במדינת ישראל של שנת 2024, הסיטואציה היא הכל, פרט לנורמלית. כי הבית היפה הזה ממוקם באופקים, ונושא השיחה הוא האדם שבנה את הבית, יגאל אילוז ז"ל, חבלן משטרה שנפל בשבעה באוקטובר, כשיצא להגן על תושבי העיר.
שתי דקות אחרי שנכנסנו לביתה של משפחת אילוז, למפגש עם רוית, התקשנו להאמין שרק לפני שעות אחדות עוד ניהלנו דיון מלומד בקבוצת הואטספ בשאלה האם ראוי בכלל לקיים ביקור כזה, והאם שיחה איתה ראויה מבחינה אתית, ולמה להכאיב, ולמה לחטט בפצע הפתוח, ולמה, ולמה ולמה. אבל רוית אילוז איננה בנויה לפי דימוי האלמנה הקלאסית שמקובע אצל רובנו. היא אישה אנרגטית, מרשימה, רהוטה, מלאת שמחת חיים, וסטראוטיפ האלמנה העגומה והקודרת ממנה והלאה. ויותר מכל דבר אחר – היא מחויבת למשימת חייה כיום, להנציח את זכר האדם לצידו חיה במשך 31 השנים האחרונות, ואת מאבקם של תושבי העיר כנגד המחבלים בשבעה באוקטובר.
יגאל אילוז נולד במאי 1967 בירושלים, למשפחה שבעורקיה זורמים מדים כחולים: אימו עבדה בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים, הוא ושתי אחיותיו התגייסו למשטרה, ומאוחר יותר גם ילדיו הלכו בדרכו. בתיכון למד בבית הספר לקציני ים בעכו, חוויה מכוננת שהטביעה בו את חותמה לכל חייו. כשנולדו ילדיו, הפציר בהם ללמוד בתיכון זה, אך כשל במאמציו: הבית שבנה עבורם היה טוב מדי, והם לא רצו לעזבו. בצבא התגייס לחיל הים, ושירת בחיפה. כשהשתחרר, פגש את רוית.
היא נולדה באשקלון, התגייסה לנח"ל, והתגוררה פרק זמן מסוים בירושלים, בדירה השייכת לקיבוץ. בל"ג בעומר של אותה שנה ירד גשם, חברה הציעה שבמקום מדורה ילכו לבקר חברים משותפים, ושם פגשה את יגאל. הם דיברו מעט, הוא הקפיץ אותה חזרה הביתה, אך לבסוף, כפי שסיפרה לנו באותו בוקר אצלה במטבח, נאלצה לקחת את היוזמה לידיה: "הוא היה כזה ביישן, אם לא הייתי מתחילה איתו בעצמי, הייתי רווקה עד עכשיו".
בשנת 1997, פורסמו מודעות על שיכון בתנאים מיוחדים לאנשי כוחות הבטחון באופקים. אחיה של רוית שירת אז בקבע, והציע לנסות את העניין. מאז – חיו כאן. עם הזמן נולדו הילדים, והצטרפו כולם לכוחות הבטחון בשלב כזה או אחר של חייהם: בנם הבכור, מתן (31) הוא רכז מודיעין במשטרה; עדן (27) שרתה בצבא במג"ב, עבדה שנה במשטרה, ומאוחר יותר התחתנה עם בלש; שילת (23) עובדת בכב"א; ונועם, בן הזקונים (18.5) התגייס לאחרונה במסגרת שירותו הצבאי למג"ב.
ההסכם שהונח ביסוד חיי הזוגיות שלהם, ולאחר מכן נוצק ביסוד חיי המשפחה כולה, היה פשוט; יגאל עשה את הכל למען כולם, ובתמורה ביקש רק דבר אחד: שיהיו מאושרים. "היינו יחד 31 שנים וחצי. הוא היה המלך של הבית, אבל מלך שבחיים לא התערב, לא שאל. מאד כיבדנו אחד את השנייה. הייתי בזבזנית ברמות, אבל הוא אף פעם לא שאל לאן את הולכת, מתי את חוזרת, מה קנית. היה בא תמיד לתת לי נשיקה בכניסה וביציאה מהבית. ידע להעריך כל דבר; אם הייתי מכינה לו נס קפה, היה אומר לי תודה מאמי, ואני – על מה תודה, מה? עשה את הכל בבית, את המטבח הזה הוא בנה. כשהוא מת, החתן שלי שאל אותי איפה מדליקים את האור במחסן. אמרתי לו תשאל את יגאל".
הוא היה זה שקם לילדים בלילה, כשהיו קטנים, גם בזמן שהיא הייתה בחופשת הלידה. אביה כעס עליה בשל כך, לא הבין מדוע יגאל צריך לקום בלילה, ולא היא, אבל יגאל התמיד בכך. הוא נשא על כתפיו את הבית, את גידול הילדים, את ניהול חשבונות הבנק. עם הזמן הפך גם מנטור לחבריהם של ילדיו; הם באו להתייעץ איתו, והוא שוחח איתם שעות ארוכות. כשחלה בקורונה באו לבקרו, והיא ניסתה להניא אותם מכך. אל תתערבי, אמרו לה החברים, זה אבוש שלנו, קורונה או לא קורונה, נשב עם מסיכות, ונשב רחוק, אבל לא מוותרים עליו.
"ואני לא ידעתי לעשות כלום" היא אומרת, תוהה לרגע על האישה שהיתה בטרם נקש מלאך המוות בדלתה. "הייתי הולכת לעבודה, חוזרת, נוסעת עם חברות לחו"ל, והוא היה קונה לי את כרטיס הטיסה, מזמין את המלון. אחרי שיגאל מת, אחי אמר לי – זאת הגזמה כמה שאת לא יודעת כלום מה קורה בבנק, בבית. ואז את פתאם מסתכלת על החיים שלך, על הבית, על המשפחה, את מבינה עם כמה דברים את צריכה להתמודד, ואת אומרת לעצמך מילה אחת: אמא'לה".
רק טאבו אחד היה בזוגיות שלהם: "יגאל היה גבר גדול, שרירי. כלום לא הפחיד אותו, חוץ מדבר אחד. כל הזמן הוא היה אומר לי רק אל תבכי. דמעה אחת שלי הייתה גומרת אותו. הוא היה מתחנן – את לא עושה לי את זה, את לא עושה לי את זה. הכל, רק לא בכי. ואני הייתי חלשה, רגישה. יגאל היה אומר לכולם כל הזמן אל תגעו בה, היא מזכוכית. לא יודעת איך אני עושה את זה עכשיו, בלעדיו. לא יודעת. כל מה שהוא עשה, חיבוק הדוב שלו, איך שהוא הגן עלי כל הזמן. כל פעם שמישהו היה אומר לי משהו, אפילו בצחוק, הוא היה מזדקף לתוך עמדת השמירה שלו. שמירה עלי. ואני מרגישה שאני חייבת לו את החיים".
למשטרה התגייס באוגוסט 1993, סמוך למועד לידת בנם הבכור. במיטה הסמוכה אליה במחלקת יולדות שכבה אשת שוטר. רוית שאלה אותה על החיים לצידו של שוטר, ושכנתה השיבה לה בפשטות – יהיה לך הרבה עם מה להתמודד. אבל רוית לא נרתעה. בשנתיים וחצי הראשונות עבד בסיור, ועד מהרה עבר לחבלה, ונשאר. הוא היה אחד מאותם ברי מזל שאהבו את עבודתם, וגם היו טובים בה. "אם היינו אוכלים ופתאם היינו שומעים מטחים באמצע הארוחה, אז היה נמרח לו חיוך פתאם מאוזן לאוזן ממש. עד לגובה האוזניים. והוא היה קם והולך מיד, מבסוט. נכון, חוזר עם כאב ראש, אבל מבסוט, אהב את העבודה. רק בשבעה שמעתי כמה גבוהים היו הציונים שלו בבחינות המקצועיות, או שהוא היה אחראי על הרובוט החדש של מערך החבלה. הרבה פעמים שאלו אותי אם אני לא פוחדת שיקרה לו משהו, כי בכל זאת – חבלן, ואני תמיד עניתי להם, שגם לחצות כביש זה עניין מפחיד. באמת שלא דאגתי".
יגאל היה מסור לעבודתו, גם כשהייתה תובענית, ופלשה לחייהם הפרטיים. ערבי חג תמיד חגגו בבית, שמא יהיו הקפצות, וגם כשהיו מחוץ לבית הוא היה קודם כל שוטר. רוית מזכירה אירוע אחד במיוחד, לפני כשמונה שנים, כשנסעו לאשקלון וראו לפתע בחניון גבר צעיר שנוהג ברכב חדש, פוגע בכוונה ברכב של גבר קשיש, בן 80 לערך, שהתבונן במתרחש חסר אונים, רועד ובוכה. יגאל מיד החל לרוץ לכיוונם, ריצה שהייתה מבחינתה של רוית בניגוד לכל היגיון סביר. "אמרתי לו אל תלך לשם, אתה על אזרחי, פחדתי, תפסתי אותו ואמרתי לו אל תלך. אל תלך. אתה לא רואה שהבן אדם לא שפוי? אל תלך. את רואה מול העיניים תמונה של מישהו כזה שמסוגל לדפוק בכוונה רכב של אדם מבוגר, כששניהם עם מכוניות חדשות, ועל מה? על כלום. את לגמרי מבינה שהוא לא שפוי. אבל יגאל כבר דפק ריצה לשם, והצעיר בא לדחוף אותו. אבל אז יגאל שלף תעודת שוטר, והצעיר נרגע".
אבל מי שלא נרגע מן האירוע, היה יגאל דווקא: "כל הדרך הביתה, הוא חפר לי בעצבים איך העזתי למנוע ממנו לעשות את העבודה שלו. והוא כל הזמן אומר לי מה קרה לך, אם לא אני, אז מי ילך? ואם היה שם רצח? איפה היה המצפון שלך? ואני כבר לא יכולה יותר לשמוע אותו". היא אומרת ומחייכת. "אמרתי לו ווי ווי, חפרת. אבל הוא עוד בא הביתה ומספר הכל לילדים, ואומר להם אל תהיו כמו אמא. אמרתי לילדים הבן אדם שם היה חולה נפש, אבא לא היה צריך להתערב. ומה אומרים לי הילדים? אבא צודק".
והיו גם פעמים אחרות, בהן העדיף את המשטרה על פניה. "עד המלחמה, הייתי מנהלת גן בכיסופים, לגילאי שנה וחצי עד שלוש. והייתי נוסעת לשם על כביש 232, כביש שומם, תמיד הייתי נוסעת שם לבד, על איזה מהירות שבא לי. כאילו זה הכביש של אבא שלי… ואז איזה יום תפס אותי שוטר על מהירות. ואני מתקשרת ליגאל בבהלה, אומרת לו תפס אותי שוטר, קיבלתי 1500 שקל קנס. ומה יגאל אומר לי? 'תתמודדי', וניתק. באתי הביתה אמרתי לו מה נסגר? אנחנו באותו חשבון בנק. ועדיין, בלי למצמץ אמר לי – מגיע לך".
אופקים לא חיכתה לשבעה באוקטובר כדי ללמוד להעריך את משטרת ישראל, היא אומרת: "באופקים תמיד הייתה תחושה, שהשוטרים הם שלנו. האזרחים אהבו את השוטרים. זה מקום קטן, ואנחנו שכונה של שוטרים. אנחנו עיר שחיבקה את השוטרים שלה עוד לפני המלחמה. לפני כמה ימים איזה חבלן סיפר לי שאזרח עצר ליד הניידת שלו ברמזור, ועשה לו עם האצבעות סימן של לב. אמר לי החבלן הזה, אני רק מקווה שזה ישאר".
אך השבעה באוקטובר, כדרכם של אסונות, דפק בפתחם באופן הכי לא צפוי שיש. יגאל היה כבר, כהגדרתה, "חמש דקות לפני הפנסיה", עמוס תוכניות לעייפה מה יעשה כשישתחרר. תשעה חודשים לפני שנהרג, עבר ניתוח קשה בכתפיים, והוצעה לו פנסיה מוקדמת, אך הוא סירב: "אמר נכנסתי למשטרה גבר בריא, אני אצא גבר בריא. אני לא מאלה שהולכים ודופקים את המערכת, ואם אצא מהשירות עם סעיף של פגיעה רפואית, אני לא אוכל להתנדב במלחמות, לא מסכים. היו לו גם פציעות אחרות, אבל הוא לא הסכים לתבוע. המוטו שלו בחיים היה קמת בבוקר בריא? כל היתר בונוס".
מן הקרבה של ביתם לעזה מעולם לא חששה, אך מאז שבנם הבכור התגייס הפסיקה לצפות בחדשות. "תמיד אמרתי איך כל הגנרלים האלה הולכים כמו טווס, אומרים לנו אנחנו ערוכים בצפון, בדרום, אנחנו ערוכים פה, ערוכים שם, ופתאם את רואה טרקטור קורע את הגדר. טרקטור! ובהמות רצות, ואת אומרת, לא, זה לא אמיתי. ויש פה את הבסיס של חצרים, ואני אומרת איפה המטוסים, כי על כל דבר אני יודעת שהמטוסים היו עולים. ואת רואה סוס, ועגלה, ונכה, וכולם נכנסים. ואת שומעת שהם מגיעים לאופקים, ופורסים את הנשק, והם לא לחוצים. בשאנטי ככה, הולכים, לא ממהרים, ואת אומרת מה?! מה?! שמישהו יעיר אותי מהסרט הזה, הסרט הזה לא אמיתי. גם בגלל זה, בגלל ההלם הזה, קשה לי לקבל את המוות של יגאל".
אך לא רק סימנים מקדימים לאסונות ניתן למצוא חקוקים על הקיר, אלא בדיעבד היא מוצאת היום גם נחמות קטנות על אותו הקיר ממש. הבן הגדול שכר עם משפחתו בית באופקים, ויגאל הציע שיגורו בביתם בינתיים. הצעתו התקבלה, למרבה המזל: הבית שנשכר בידי הבן היה אחד הבתים אליהם נכנסו המחבלים בשבעה באוקטובר. הודות למגורים המשותפים עם המשפחה הצעירה, יגאל הספיק גם להיות סבא צמוד וקרוב לנכדו מספר חודשים בטרם נהרג.
גם את חתונת ביתו הצליח בדרך פלאית כמעט לחגוג. המועד המקורי נקבע לאוקטובר 2023, אך הוא ביקש ממנה להקדימו. אהב אירועים, חתונות, שמחות, לא רצה להמתין. היא אמרה שאין סיכוי שימצאו תאריך קרוב פנוי. יגאל לא וויתר, פנה לרב שקבע שהם צריכים להתחתן בתאריך 20.6.23, שהיה ראש חודש, ומשם המשיך לחבר שלו, בעל אולם, שבאופן מקרי היה לגמרי פנוי בתאריך זה. בצרוף מקרים נוסף, היה זה גם תאריך יום הולדתה של רוית. "הכי מתאים ליגאל בעולם" היא אומרת בשיחתנו "לדאוג לי שאחרי שהוא ימות, אף פעם לא אהיה לבד ביום ההולדת. מיד הוא אמר לי, איזה יופי, שני אירועים ביום אחד, משנה הבאה תתחילו לחגוג יחד. הכי מתאים לו בעולם. קרה במקרה, אבל מההכרות עם יגאל, אולי גם בכוונה".
בוקר השבעה באוקטובר החל עבורו כשסיים משמרת לילה כחבלן. מערך החבלה במשטרת ישראל פרוש בכל המחוזות, עם שלוחות מקומיות. לאחר כל נפילת טיל, בודקים החבלנים את האזור בו פגע הטיל, מחפשים רסיסים וחלקים שלהם שנבלעים באדמה, מנטרלים סיכונים. במהלך עבודתו הכיר גם את כיפת ברזל, וכך ידע בבוקר השבעה באוקטובר, כשהגיע לתת תדריך בנובה, לומר לשוטר אחר שכיפת ברזל השתגעה, כיוון שהוא רואה את הכיפה, אבל לא שומע נפילות. שיחה מוקלטת אחרת שלו מאותו בוקר, שהושמעה לנו בידי רוית, הייתה עם השוטרת דבי אברהם, בנובה, בה הזהיר אותה שמטחים כאלה משמעם חדירת מחבלים, ושיש לפנות מיד את האזור. כידוע, הפינוי לא התרחש במהירות מספקת: מאות מן החוגגים נרצחו, ו-15 שוטרים נפלו בעת מילוי תפקידם בנובה, ביניהם דבי אברהם ז"ל.
בינתיים, רוית והילדים היו בבית, סגורים רוב הזמן בממ"ד, למעט גיחות מהירות למטבח פה ושם, מבלי להבין עדיין את גודל האירוע. היא עוד הספיקה לדבר באותו בוקר עם הסייעת שעבדה עימה בגן בכיסופים, והן הסכימו שזה בוודאי אירוע קצר, נקודתי, וברור שהן נפגשות מחר בגן, אין שאלה. אותה סייעת מצאה עצמה תוך זמן קצר נצורה 14 שעות בממ"ד, ורק יומיים לאחר מכן התקשרה לשאול את רוית לשלומו של יגאל, כיוון שלא ידעה על מותו.
הקרב באופקים היה קצר, יחסית לזירות אחרות שהתנהלו באותו יום בדרום. למעט שני מקומות נקודתיים, נמשך פחות משעתיים, אך היה זה פרק זמן שנדמה כנצח לתושבי המקום. במלך התקיפה נרצחו 54 אזרחים, תושבי אופקים. 34 נפלו בעיר, ועוד 20 מחוצה לה. מתוכם, חמישה היו שוטרים. כיום המשטרה יודעת, לפי המפות שאותרו אצל המחבלים, שהם טעו בניווט, והגיעו לשכונת מישור הגפן למרות שבכלל רצו להגיע לתחנת המשטרה. אבל המחבלים טעו פעמיים, רוית אומרת: האחת, הם לא מצאו את הדרך לתחנת המשטרה, והשניה – שהם הסתבכו עם העיר הלא נכונה. "הם באו להתאבד על אופקים, אבל אופקים התאבדה עליהם. אנשים יצאו לרחובות בידיים ריקות, באקדח, יצאו להלחם. עיר של גיבורים. אף אחד כאן לא נחטף. כולם קמו ויצאו מהבתים, לא ראו כלום בעיניים. הלכו להלחם. לפני כמה זמן ביקשתי לדעת הכל על מה שקרה ליגאל לפני שמת. אני בטוחה שגם הוא היה עושה את אותו הדבר אם אני הייתי מתה, ודורש לדעת כל פרט עלי. לדעת מה קרה לי. אחרי שראיתי את התחקיר של המשטרה עליו, אמרתי שאני לא יודעת אם הייתי מתנהגת ככה גם אם הייתי שוטרת. אנשים שרואים מחבלים ומסתערים, אנשים שיש להם משפחות, אבל לא רואים בעיניים. רק המסירות והמקצועיות שלהם, שלא נתנו להם לחשוב רגע, על האנשים שחיכו להם בבית".
מהנובה המשיך יגאל לאופקים, לא לפני שהתקשר לבנו ודרש ממנו להכניס מיד את כולם לממ"ד. בדיעבד, מתחקיר המשטרה למדה לדעת שיגאל הגיע מהנובה לשכונת מישור הגפן, לאחר שחוליית מחבלים כבר השתלטה על ביתה של רחל אדרי. השוטרים שהגיעו לשכונה במהירות, והחלו בפעולה ללא הכנה, לא ידעו על כך. יגאל הלך בראש הכוח המאולתר שהתארגן בשכונה, כיוון שבניגוד לאחרים, שיצאו מביתם ללא ציוד כמעט, או לכל היותר עם אקדח, יגאל, כחבלן, היה מצויד היטב: "יש לו הכל ברכב, אי אפשר היה להפתיע אותו, חבלנים ערוכים לכל תרחיש 24/7. אבל בגלל זה הוא גם הרגיש מוגן – היה לו אפוד, היה לו הכל. אמר לכל האחרים להיות מאחוריו, ושהוא יוביל. הוא דרש מהשוטרים האחרים לא לעקוף אותו". ועדיין, לא די היה בניסיון הרב, בציוד או באפוד: מחבל שהתבצר בביתה של אדרי ירה מחלון הקומה השניה, ופגע בו מהצד, בחלק הפתוח של האפוד. יגאל מת מיד. כיום, אפוד זה תלוי, מיותם, על קיר חדר ההנצחה שבנתה לו בביתם.
בתוך ארבעים דקות, כבר הרגו התושבים 10 מחבלים. חתנה של רוית, בלש משטרה, רצה לרוץ החוצה לסייע במה שהבין כבר שהוא אירוע חריג באופיו, אך רוית סירבה. הוא התחנן שתתן לו לצאת מהבית, והיום היא כבר מסוגלת לצחוק על הסיטואציה שנוצרה: "הוא התחנן שאשמור לו על הכבוד, שאתן לו לצאת מהבית, לעשות את העבודה שלו. חסמתי את הדלת עם הגוף שלי, ואמרתי אין מצב. מספיק יש אחד בחוץ. אתה נשאר".
אבל עדיין, היא לא דאגה. הייתה בטוחה שהמקצועיות של יגאל, ושנים ארוכות של ניסיון, יגנו עליו. רק במהלך היום, לאט לאט, החלו החששות להתגנב: "כתבתי ליגאל, והוא לא ענה. הבן שלי ניסה להתקשר אליו, ואמרתי לו מה יש לך, אבא צריך להיות מרוכז בעבודה. ואז ניסיתי לדבר עם החברים שלו מהחבלה, שכבר ידעו שהוא נהרג, והם סננו אותי. אחד ענה לי ואמר לי רוית, אנחנו במלחמה. אבל בשום שלב לא חשבתי שהוא מת. כשממש כבר רציתי לשמוע ממנו, ידעתי שהוא לא יכול עם זה שקשה לי, אז כתבתי לו 'יגאל אני לא נושמת, תן סימן'. ואמרתי לעצמי שהוא בטח נפצע אם הוא לא עונה. כבר ממש בניתי לי בראש את הסרט הזה, שהוא נוזף בכולם, אומר להם 'עד שאתם מנקים אותי מכל הדם אל תתקשרו לרוית'. אבל לא חשבתי לרגע שהוא מת".
ואז, החלה התקופה הארוכה והקשה של האבל, שנמשך עד היום, גם מתחת למעטה האנרגיה ושמחת החיים. "והוא היה חמש דקות לפני הפנסיה. חמש. ואני יודעת שגם אם הייתי שם באותו יום, לידו, והייתי צורחת לו לא להכנס לשכונה, לא לסכן את עצמו, לא היה סיכוי שהוא יקשיב. ידעתי את זה כבר מיד אחרי הסיפור ההוא בחניון אשקלון. כי מי יציל את האנשים, אם לא הוא? אבל זה היה קשה. קשה. המשפחה מאד הרימה אותי, ומשם אני עושה את הדרך. אמרו לי שאני צריכה לחזור לעבודה, אבל אמרתי שאין לי זמן. אני עדיין צריכה את הזמן שלי. אני עדיין לא שם. לא הצלחתי עוד להבין, גם אחרי שהוא מת, כי הרי אין סיכוי שיגאל יעזוב אותנו. תמיד הוא היה נכנס הביתה, היה צועק לפני הכל 'איפה אמא', וכל הזמן אני עדיין מרגישה שהוא תיכף יכנס, ויצעק אני פה, הגעתי. הוא היה בעל, אבא, ברמה הכי גבוהה שיש, ואיך יכול להיות שהוא פאף, נעלם?".
אבל את מה שהיא מכנה "הסטירה הכי כואבת", קיבלה מקרובת משפחה רחוקה, שכמוה – התחתנה עם גבר במדים, והתאלמנה באסון צור, לפני 42 שנים. "היא התקשרה אלי אחרי השבעה, ואמרה תקשיבי לי טוב, יש לך שתי אפשרויות – או שאת מרימה את עצמך, או שיש לך את האפשרות שאני לקחתי"'. אותה "אפשרות" עליה דיברה האלמנה הוותיקה מבין השתיים הייתה מוכרת לרוית היטב: היא שקעה בדכאון ולא הצליחה להתאושש ממנו. "והיא אומרת לי רוית, אל תעשי את מה שאני עשיתי לפני 42 שנה. אל תלכי בדרך שלי. ואז היא נתקה את הטלפון. כל הגוף שלי שידר לי באותה תקופה שאני הולכת ליפול, אחרי השיחה איתה באמת רציתי ליפול, אבל אחי הגדול נעמד לידי ואמר לי 'אני לא נותן לך ליפול'".
מעגל התמיכה השני שלה, לצד בני המשפחה, היו שתי אלמנות שוטרים נוספות מאופקים, ושתי נשים שהיו מאורסות לשוטרים ועמדו להנשא. בעבר הן היו בקשר מרוחק של "שלום שלום", אך המוות הידק את היחסים, והפגישות הפכו את חמש הנשים להיות מעין קבוצת תמיכה, במסגרתה גילו את הכוח שהעניק להן הקשר ביניהן, וגם את נפלאות ההומור השחור. "אחרי חודש הן היו בשבילי ממש מגנט, נמשכנו אחת לשניה, וכל אחת הייתה צמאה לשמוע דברים על הבעל של האחרת, מה קרה איתו, איך הוא נהרג. התחלנו לקבוע לכוסות קפה, התחלנו לשתף אחת את השניה.
אבל חצי שנה היינו קפואות, לא הבנו מה קורה. פתאם היינו אלמנות וכל הגברים שלנו נעלמו, היינו בהלם. בשיחות אחר כך גילינו שכל הגברים שלנו פינקו את הנשים, ובגלל זה היה לנו קל להתחבר. הגברים עשו הכל – בנקים, קניות, תחזוקת בית, ואז אנחנו מסתכלות אחת על השניה ואומרות – כאילו מה? מה אנחנו עושות עכשיו? אחרי חצי שנה עברנו להומור השחור כי אין ברירה. הגעגועים הם מפה ועד סוף העולם, וזה רק הולך ונהיה קשה. אמרתי באחת השיחות שלנו, שמי שהמציא את המשפט 'הזמן עושה את שלו' – שיהיה גבר ויעמוד פה בחדר. כי הזמן לא עושה את שלו. עד עכשיו צחקנו, סבבה, אבל יאללה, איפה אתם, הגזמתם".
באחד המפגשים שלהן ביקשה לשתף אותן במשהו, אך ביקשה מאד שלא יצחקו עליה, וסיפרה חוויה אישית שחזרה ונשנתה אצלה לאחר המוות: "אני הרבה פעמים שומעת בראש שלי את הקול יגאל. כשאני מתלבטת אם לעשות משהו, אני ממש שומעת את יגאל מכוון אותי. לא טוב לך עם העבודה, הכל בסדר, שבי בבית. את רוצה לעשות משהו? תעשי את זה אם טוב לך. ואז אני שומעת את כולן בלי בושה צוחקות לי בפנים. ואמרתי להן, אבל ביקשתי שלא תצחקו, והן כולן אומרות לי, כולנו שומעות את הקול הזה אצלנו בראש. 24 שעות ביממה, אנחנו מרגישות אותם שם, בראש, מכווינים אותנו, כאילו הם שם".
ושם, באופקים המלקקת את פצעיה לאחר מתקפת הטרור, נוצר באופן טבעי מעגל התמיכה השלישי, לצד המשפחה וקבוצת האלמנות, שמאפשר לה להמשיך ולקום בבוקר כל יום מחדש, למרות הכאב: מעגל השיקום וההנצחה, השלובים זה בזה. לצד חדר ההנצחה הפרטי שייסדה בביתם, ובו תמונות של יגאל, תעודות ומכתבים שקיבל, החלה בהנצחה ציבורית קולקטיבית שלו, אך גם של האסון שאירע לעיר כולה, ושל מאבקם ההרואי של התושבים כנגד כוחות עדיפים עליהם פי כמה.
"אופקים זו עיר שתקועה באמצע. אנחנו כן מפונים, לא מפונים, לא ברור איך המדינה רואה אותנו, מי זכאי למשהו, מי מקבל טיפול על פוסט טראומה. חלק מהאנשים בשכונה היו בבתי מלון, חזרו, אבל אף אחד לא עזב את אופקים. אני נשארתי. אחרי חודש העיריה ביקשה ממני לצאת למלון עם המפונים, ויצאתי. הייתי שם חמישה ימים, ואז הבן הקטן התגייס. הלכתי ללוות אותו לבקו"ם, ומשם חזרתי הביתה לאופקים. חלאס, מספיק. עבודה ממילא לא הייתה לי, כי מה לעשות – אין יותר גן ילדים בכיסופים. וראיתי כבר אחרי החודש הראשון את העיר חוזרת לשגרה, אבל זה לא היה נכון. כי קרה פה משהו. משהו שאחריו אי אפשר לחזור לשגרה. יש אנשים בטראומה. כל הסבבים האלה כל השנים, ועכשיו זה".
כמה שבועות לאחר מותו של יגאל, נסעה עם אחותה ברחבי אופקים, לא מצאה אפילו דגל ישראל אחד, והחלה לפעול להצבתם בעיר. משם, המשיכה לפעילות שיקום והנצחה נוספת, שהסירה ממנה, בהדרגה, את מעטה הקפאון בו נעטפה לאחר המוות. היא הבינה שאם לא תפעל להנצחתו של יגאל, ולהנצחת האירועים שהתרחשו באופקים, כל אלה יעלמו מן ההיסטוריה הישראלית או יחווירו מאד: "כשהתחילו הסיורים בעיר, אופקים נבלעה בנושא הזה. הגיעו אנשים מארה"ב כי יגאל היה בסוכנות היהודית, והתחילו לשאול אותי כמה אנשים נרצחו באופקים, תשעה? עשרה? ואני אומרת לעצמי איך זה יכול להיות שאף אחד לא יודע את המספר האמיתי? שנרצחו פה 54 אנשים? ואז אמרתי שאני לא סומכת על אף אחד, ולקחתי על עצמי את זה, במילא אין לי עבודה לחזור אליה, ואני עדיין לא פנויה רגשית לחפש אחת חדשה.
רציתי לא רציתי, ביקשו ממני לא ביקשו ממני, זהו, אין מה לעשות, יגאל הוא היסטוריה. ואתם לא יכולים סתם לחזור לשגרה. יש משפחות שרצו להנציח, ובעיריה אמרו להם שאופקים לא יכולה להיות עיר של הנצחה ואבל. העיריה לא רצתה אבל. עד היום כמעט כל מה שיש בעיר, זה תוצאה של עבודה של תושבים, לא של העיריה. היו אחר כך עוד שתי פגישות בעיריה, ואז שמו לנו ברקס, המשיכו את הסיורים אבל כבר לא הזמינו אותנו להשתתף בהם. ונפגענו, כי היו כאן חמישה שוטרים שנלחמו על העיר, נהרגו, ופתאם זה נהיה מובן מאליו. זה שנבלם האסון הענק הזה בזכותם, כי הם היו אלה שחתרו למגע, איך זה נעלם? ואז אנחנו אמרנו רגע – לא איבדנו פה חתולים. מישהו צריך לספר את הסיפור הזה".
משם, החלה להתגלגל הנצחה מלמטה, של תושבים. בין היתר, הייתה רוית שותפה יחד עם תושבים אחרים בעיר ליצירת ציור קיר ענק ברחוב בו נהרג יגאל. בנוסף, היא מתראיינת לתקשורת, מדריכה קבוצות מהארץ ומחו"ל ומגיעה להרצאות בכל מקום – במשטרה, בבתי ספר, במשרד החינוך, בבתי סוהר וגם במס הכנסה. והכל בהתנדבות. "לפני שבועיים היו כאן קבוצת אמריקאים, ניגשה אלי משהי בת 60, ואמרה לי אנחנו שומעים הרבה בארה"ב על עוטף עזה, אבל לא ידענו מה קרה באופקים. וזה מתדלק אותי, כל מקרה כזה מתדלק אותי. הילדים שלי מאד גאים בי על מה שאני עושה. כל פעם שאני מקבלת תעודה, צמיד, עציץ, אני שולחת להם תמונה, ואני רואה שזה עושה גם להם טוב. ואתן לא מאמינות איזה אישה הייתי קודם. אפס כוחות. קיבלתי את הכוחות שלי רק באותן 30 שניות שבהן העולם התהפך".
מאז השבעה באוקטובר, היא מדליקה נר מדי יום במקום בו יגאל נהרג, לכודה בין העבר לבין ההווה. "הצבא היה צריך להיות שם ראשון. השוטרים היו צריכים להיות מקום שני. אבל השוטרים הם אלה שהסתערו, הם היו המעטפת הראשונה. הם כולם יצאו, אף אחד לא ידע כלום על אף אחד, הם רק ידעו שהם צריכים לעטוף את השכונה. וכן, חלק מהראשונים שהגיעו ועטפו את השכונה בשניות הראשונות – נהרגו. יש איזה שכנה אחת שגרה ברחוב הזה. משהי שראתה הכל מהחלון שלה באותו יום, דברים מאד קשים, ראתה את יגאל ועוד שוטר נהרגים מול העיניים שלה, בשידור חי, ובסוף היא גם נתנה מצעים שלה למשטרה, כדי לכסות את הגופות ברחוב. וכל פעם שאני באה לשם להדליק את הנר ליגאל, השכנה הזו אומרת לי 'תסתכלי על הילדים שמשחקים פה ברחוב, הם כאן בזכות השוטרים'".
* להזמנת הרצאות של רוית אילוז: טל' 050-4964776 דוא"ל Ravitelouz@gmail.com