השוטר שוחט הגיע לישראל בשנות העלייה ההמונית ונשלח למעברת חירייה, ובה התגורר בדירת חדר אחד עם כל משפחתו. בפברואר 1951 התגייס למשטרה. תנאי ההעסקה היו ירודים: שכר נמוך, סיכון לא מבוטל ושעות ארוכות אפיינו את העבודה במשטרה בשנים מעצבות אלה. גם התנאים במעברה היו קשים: צפיפות, צנע ומחסור. נחל מוצררה הסמוך עלה על גדותיו בחורף, ותושבי המעברה שהוצפה פונו לבית מטבחיים ברמת גן.
אין פלא אפוא שהשוטר שוחט ביקש לעצמו בית אחר, אך ידו לא השיגה כדי רכישתו, והוא פנה לקצין הסעד של המשטרה בבקשה לסיוע בשיפור הדיור. צעד זה התאפשר לעיתים באמצעות שיכון שוטרים במגורים ייעודיים בתחנות המשטרה או בדירות שהופקעו מאזרחים. הרשויות נעתרו לבקשתו, והדירה שנבחרה להפקעה עבורו השתייכה ליוסף רובינשטיין, עובד בנק לאומי בתל אביב. שוחט התבקש לפנות לרובינשטיין ולברר אם עודו מחזיק בדירה.
לרוע מזלו של השוטר שוחט, רובינשטיין היה חברו של שר המשטרה בכור שטרית, והוא התקשר אליו מייד וביקש את התערבותו. שטרית נחלץ לעזרה: הוא דרש משוחט את פרטיו האישיים והורה לו לעזוב את המקום. רובינשטיין עצמו הגיש תלונה במשטרה כנגד שוחט. חודש לאחר מכן כתב מפקד מחוז תל אביב למפכ"ל המשטרה כי שוחט הודה בעיקרי התלונה נגדו, והוסיף: "יש לציין כי השוטר הנ"ל עושה רושם רע, מתרשל ומתחמק מתפקידו". שוחט פוטר תוך שבוע, ועתר לבג"ץ כנגד ההחלטה. מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר, הצהיר כי החליט לפטרו לא בשל תלונתו של רובינשטיין, אלא רק מכיוון ששוכנע מאותו משפט בודד של מפקד המחוז כי שוחט מתרשל בעבודתו.
בית המשפט העליון בחר לעמוד לצידו של שוחט וקיבל את גרסתו. אף שלפי ההלכה המנחה לא יכול בג"ץ להתערב בהחלטה על פיטורי עובד ציבור התקשה השופט לנדוי לדחות את העתירה, שכן פקפק במהימנות תצהירו של סהר. הוא החליט לפיכך לבטל את הפיטורים בנימוק פורמליסטי וקבע כי המפכ"ל פעל שלא כדין עת הסתפק בחוות דעתו של מפקד המחוז, מבלי לבחון את העובדות שעליהן התבססה. אגרנט ואולשן הצטרפו לעמדתו. מיכל שקד, הביוגרפית של לנדוי, כתבה כי הוא "בוודאי היה ער לאופיה החריג והמאולץ של החלטתו, אך פסק כפי שפסק, בניגוד לתקדימים, כדי לבלום שררה ואי הגינות כלפי עולה חדש וחסר הגנה".
וכך הגיע השוטר שוחט, לכאורה, אל המנוחה והנחלה: פיטוריו בוטלו, והמשטרה חויבה להשיב לו את הוצאות המשפט. עם זאת, יש לזכור כי שוחט היה היוצא מן הכלל שהעיד על מצבם העגום של כלל השוטרים. בכירי המשטרה נהגו בו בשרירות ופיטרו אותו, מבלי שיעמוד לצידו כל גוף שיגן עליו. אם היה מי מעמיתיו שתמך בו, ספק אם עשה כן בגלוי: קרוב לוודאי שהלקח הופנם, ועמיתיו נזהרו מלהכעיס את בכירי המשטרה. לא ידוע מה עלה בגורלו של שוחט לאחר העתירה. כיצד קיבלה אותו המשטרה חזרה לשורותיה לאחר שהשפיל באופן פומבי את בכיריה בעתירה כנגדם? האם התנכלו לו? האם התמיד בעבודתו, על אף התנאים הקשים? שוחט לא היה השוטר היחיד שסבל מתנאי העסקה ירודים: עד היום, דיני העבודה של מדינת ישראל פסחו על המשטרה. הגיעה העת, כי המדינה תכיר בעבודתם הקשה, כפוית הטובה, ותציע להם, לכל הפחות – תנאים הולמים עבורה.