פרנסס לי הייתה חלוצה ופורצת דרך בתחום אכיפת החוק, הן ביחס לחקר זירות פשע, עובדה שבגינה הוענק לה הכינוי "אם המדע המשפטי", והן ביחס לשירותן של נשים במשטרת ארה"ב, בהיותה הראשונה להתמנות לתפקיד קפטנית (1943) בגיל תקדימי לא פחות – 65. הישגים אלה התאפשרו, באופן פרדוקסלי למדי, דווקא בשל כישוריה בבניית מיניאטורות, אותה אומנות נשית מובהקת בתקופתה, והם שהובילו אותה לפריצת דרך משמעותית בתחום שספק אם היה גברי ממנו בשנות השלושים של המאה הקודמת: חקר זירות מוות.
היא נולדה בשיקגו בשנת 1878, בת למשפחה אמידה, ועסקה כילדה יחד עם אימה בבניית מיניאטורות. בניגוד לאחיה, שנשלח ללמוד בהרווארד, אביה מנע ממנה לימודים אקדמיים בטענה שליידי איננה זקוקה להשכלה. היא התחתנה בגיל 20, אך נישואיה לא צלחו ובני הזוג התגרשו. במהלך דיון מקרי עם אחד מידידיה, ד"ר ג'ורג' בורגס מגרת', בראשית שנות השלושים, שמעה ממנו על התסכול שחש ממיעוט הכלים המדעיים שעמדו לרשות הרפואה המשפטית בחקר מקרי מוות "פתאומיים ובלתי מוסברים". תחום הזיהוי הפלילי היה אז בחיתוליו, חוקרים זכו להכשרה מועטה ביחס לחקירת זירות פשע, ולכן טיפולם בהן היה רשלני: הם התעלמו לא פעם מראיות מרכזיות או אף גרמו להן לנזק.
פרנסס לי מצאה עניין רב בתחום, ולאחר שירשה סכום כסף ניכר בשנת 1931 תרמה אותו להקמת קתדרה לרפואה משפטית בהרווארד, ראשונה מסוגה, ואת גארת' מינתה לעמוד בראשה. יכולות הניתוח האנליטיות שלה איפשרו את השתלבותה בתהליכי הכשרה והדרכה שהתבצעו במשטרה ובאקדמיה בתחומים אלה, חרף העדר הכשרה אקדמית מתאימה. לאורך כל דרכה המקצועית חתרה להידוק הקשר בין הפרקטיקה לאקדמיה, בניסיון להביא שוטרים מכל רחבי ארה"ב לבצע מחקרים יחד עם מומחים בקרימינולוגיה ורפואה.
במהלך סמינרים שלימדה על חקירות רצח או על שימור ראיות מזירות פשע מדעיות, נתקלה לי בקושי להנגיש לחוקרים זירות רצח במהלך הקורס, ולכן חזרה לתחביבה מילדות, בניית יצירות מיניאטוריות. היא שיחזרה זירות בהן התרחשו מקרי מוות אמיתיים שנחקרו על ידה או בידי עמיתיה, ובנתה מיניאטורות שלהן לפי קנה מידה פרופורציונאלי לזירת הפשע. בתוכן, הניחה פרטים רבים שנבנו לפי הזירה המקורית, לרבות רהיטים, ובובות שדימו את הגופות באופן מדוקדק, יצירתי וזערורי. לצידן הניחה פריטים קטנטנים אף יותר כגון זוג מסרגות המצויות בעיצומה של סריגת גרביים, סיגריות מלאות טבק השרופות בקצוות, וכתבת אותיות באמצעות שערה יחידה. היא גם הקפידה לשמר בדגמים את מיקומם של פרטים כגון נתזי דם או חורי קליעים.
אך עבודתה לא הייתה טכנית בלבד, כי אם שיקפה מסר עמוק יותר ביחס להשגת הצדק באמצעות מערכת אכיפת החוק. קרבנות הפשעים שחקרה היו לא פעם דמויות הסמויות מן העין, ובעיקר נשים, עניים ואנשים אחרים שחיו בשולי החברה. מתוך חשש שזהותן זו עלולה להוביל לניתוח מוטה של הזירה מצד החוקר, הקפידה להתריע בפני תלמידיה בתהליכי ההכשרה על הטיות אלה, ועל הצורך לטפל בכל זירה באופן מוקפד, ללא קשר לזהותו של הקורבן. במקביל, חתרה גם לקידום חקיקה שתמנע העסקת חוקרי מקרי מוות חסרי הכשרה מתאימה, ונותרה פעילה עד זמן קצר לפני מותה בפברואר 1962, בגיל 83. יצירותיה שרדו זמן רב לאחר מכן, והיוו לא רק כלי חשוב להדרכת שוטרים ופענוח זירות פשע, כי אם גם יצירות אומנות מופתיות ששרדו מעבר למקום ולזמן בו נוצרו. ככאלה, הן מהוות עדיין כלי אימון פעילים להכשרת חוקרים בבולטימור, ומוצגות במוזאון המוקדש להן.
ארל סטנלי גרדנר, מחברם של ספרי מתח רבים, שהידוע שביניהם הוא "פרי מייסון", כתב לה הספד שפורסם בעיתון The Boston Sunday Globe בפברואר 1962, ונשא את הכותרת "היא היתה אישה נפלאה". וכך ספד לה גרדנר (באנגלית המפותלת מעט של שנות השישים, ובתרגום חופשי למדי שלי): "לחברתי, קפטן פרנסס ג. לי, היה מוח חד, לב גדול, וראש פתוח. היא הייתה אחת מאותן נשים מעטות בעולם שהבינה את חשיבותה של רפואה משפטית ואת חשיבותה בתחום אכיפת החוק. היא גם הבינה את הצורך בכך שהציבור יבין את הבעיות הכרוכות באכיפת חוק. אני אוסף דמויות של אנשים אחרים כמו שאנשים אחרים אוספים גלויות או בולים, וקפטן לי הייתה אחד הפריטים הנדירים באוסף שלי [—]
הסדר וההיגיון שאפיינו את חשיבותה, אפשרו לה להבין את עבודת המשטרה ולהעריך בצורה מדויקת מקרים בודדים כמו גם לבנות תכנון כולל והערכה מדויקת של הצעדים בהם צריך לנקוט. מכיוון שהיה לה לב אנושי וגדול, חמימות ואינסטינקטים אימהיים מפותחים מאד, היא לא התייחסה רק למטרותיהם של הרפואה המשפטית ושל מערכת אכיפת החוק כעיסוק אינטלקטואלי גרידא, אלא גם התייחסה אל תלמידיה כמו אל בניה. והם, בתורם, העניקו לה כבוד וחיבה, שיצרו מערכת יחסים חמה ואנושית ביניהם.
אף אחד לא יודע עד כמה הסמינרים של קפטן לי היו טובים. לא רק שהגברים למדו משהו על חשיבותה של הרפואה המשפטית ועל הקשר שלה לאכיפת החוק, אלא שהייתה להם גם הזדמנות להיפגש זה עם זה בנסיבות חברתיות, בהן יכלו לדון בבעיותיהם המשותפות בסביבה אוהדת. קפטן לי עודדה את בוגרי הסמינרים שלה לשמור על קשר אחד עם השני ולשתף פעולה זה עם זה.
אני זוכר שציינתי בפניה פעם, שכל אדם שיהיה גדול מספיק כדי לעמוד בראש המחלקה לרפואה משפטית באוניברסיטת הרווארד, יהיה גדול מכדי להישלט על ידי כל גורם חיצוני, ולכן היא תהיה חייבת להיות מוכנה להתפשר כשהרעיונות שלה יתנגשו באלו של ראש המחלקה. העצה שלי לא זכתה להערכתה. כשזה הגיע לרעיונות ולאידיאלים שלה, קפטן לי לא התפשרה על שום דבר, ועם אף אחד; וכשזה הגיע להאבקות על רעיונותיה, היא היתה נכונה לכל מאבק [—]
קפטן לי הייתה חברה שלי. הערכתי את עבודתה ואת חשיבותה. מסיבה זו הייתי מוכן להקדיש הרבה מזמני כדי לעזור לה ככל שניתן. היא גם הייתה חברה קרובה כי הערכתי את חתירתה הקודרת והמתמשכת אחר מטרתה, את עקשנותה חסרת הפשרות על הטוב ביותר, ואת נאמנותה למטרות בהן דגלה, כמו גם לחבריה. קפטן לי הייתה דמות אינדיבידואליסטית, ייחודית, חזקה, לוחמת מוכשרת ואידיאליסטית פרגמטית. עולמות הרפואה המשפטית ואכיפת החוק ספגו מהלומה כבדה עם מותה, ועדיין, המדינה תפיק תועלת ניכרת עוד שנים ארוכות בשל נחישותה העיקשת למצוא פתרון לבעיות עימן נדרשה להתמודד, באמצעות התמדה, דיפלומטיה, קסם, ואם כל השאר נכשל, על ידי איל-ניגוח.
היא הייתה אישה נפלאה".