“עם המון כבוד למתים, עם המון קור רוח”: עבודתה של פקד רויטל שחר במחנה שורה

באחד הימים עמדה על הרמפה, בדרך שהפכה להיות הרגל מחריד עבורה אך כזה שנאלצה לבצע על בסיס יומיומי, והפנתה את הגופות למקומות השונים במחנה. על אחת השקיות ראתה שני שמות, של גבר ואישה, בעלי שמות משפחה זהים. כמה ימים לאחר מכן, כשהייתה בביתה, ראתה במהדורת החדשות את תמונת הנישואים של בני הזוג מיום חתונתם, את בני משפחתם מספרים את סיפור חייהם, ואת סיפור השרדותם של ילדיהם הפעוטים ביום הטבח. "ואת שומעת את הסיפורים של ההורים שלו, את ההורים שלה, את שומעת את האחים שלהם מדברים, אבל את בכלל מכירה את הזוג הזה ממקום אחר, מהרמפה של המשאית הצבאית".

ריבוי מספרן של הגופות מנע ממז"פ להתמודד איתן כפי שהיה מתמודד עם גופות בזירות פשע "רגילות". רויטל מודעת היטב לביקורת שהתעוררה בעניין, אך מבהירה כי האילוצים שבשטח כפו את ההתנהלות במסגרת עבודת מז"פ במחנה: "ביום יום כשאנחנו חוקרים אירוע פלילי אנחנו חוקרים מכל הזוויות ונותנים את כל המעטפת של הראיות שניתן יהיה להביא לבית המשפט, כדי שנוכל להראות שאדם ביצע את הפשע. אבל כאן זו מלחמה. וקשה להסביר מה שהם עשו לנשים, לילדים, למשפחות, אני לא אפרט כמובן, אבל להביא את הדברים הללו פורנזית, זה קשה בלחץ של הזמן, ובכמויות. האירוע הזה נבדל מכל אירוע אחר במספר החללים והגופות שנדרשנו לטפל בהן בו זמנית. אז אי אפשר לקחת גופה ולדגום אותה כמו באירוע פלילי, לבדוק מתחת לציפורניים כי אולי היא שרטה את התוקף, או לקחת דגימת זרע מנרתיק של נאנסת. יש כאן 3000 מחבלים, רובם הרוגים. אז כן, אני יכולה לקחת DNA מכולם, ואם מישהו נשאר בחיים ומצאנו את הזרע שלו אצל אישה שנאנסה, אולי אפשר להאשים אותו. אבל הסיפור הרבה יותר רחב מעבירה פלילית אחת בודדת, ויש כאן שאלות של מדיניות, שלא אני קובעת". עם זאת, גם את גופות מחבלים בדקו בזהירות, ונטלו מהן כל אמצעי זיהוי אפשרי, על מנת לוודא שגופת אזרח או מהגר עבודה לא תקבר כגופת מחבל.

לצד הקושי העצום שחוותה, ידעה למנות גם את הדברים שאיפשרו לה לשמור על שפיות, בנסיבות שקשה לתאר טרגיות מהן. בראש ובראשונה ידעה לציין את חשיבות האמונה ותחושת השליחות ביחס לבני המשפחות, בקו התפר של עבודתם, המאפשר להפקיע את הגופות שהצטברו בקצב מבהיל מאלמוניותן, ובתוך כך, לסייע בהבהרת תמונת הנעדרים והחטופים. "משפחות רצו כל מידע, ולעתים לפחות יכלו להביא את יקירם לקבורה. אבל חוסר הוודאות זה הדבר הכי קשה שיש. לכן הייתה לנו מטרה, הייתה לנו שליחות".

תמיכה נוספת קיבלה ממערך המענה הנפשי של המשטרה. מערך זה אמנם סבל מחבלי לידה קשים בראשית המאה הנוכחית, אך נדמה שהמלחמה זימנה עבורו את המפנה המיוחל, ויש לקוות שכעת יתפתח בכיוון הנכון, ויתרחב כך שיוכל להעניק סיוע לכל שוטר שיזדקק לו. במסגרת זו קיבלה סדנאות חוסן, במהלכן הבינה בין היתר את חשיבות הדיבור על הדברים שחוותה, גם עם בני משפחה וחברים, אך גם במסגרת הרצאות מעין אלה בפאנל בכנס וינגייט, אותן היא מגדירה "אחת מסדנאות החוסן שלי: לעמוד מולכם, לדבר, ועוד בעמק, שעבורי הוא חלק מהבית". וכן, היא יודעת שזה יהיה תהליך ממושך, אך יודעת גם מה רבה חשיבותו ומדוע עליה להמשיך בו.

נקודת אור שלישית אחרונה עבודה הייתה ההתגייסות ההמונית של החברה הישראלית, שהטתה שכם לסייע לעבודה הטרגית שביצעה עם רבים אחרים, בכל צורה שניתן: "עם כל הקושי שהיה כאן לפני המלחמה, והקרעים החברתיים, ראיתי את עם ישראל מאוחד דווקא שם, במחנה שורה, עם הרבנות, עם הצבא, חיילים, שוטרים, אזרחים שמתנדבים, רופאים פרטיים שעזבו קליניקות פרטיות והגיעו לעזור במלאכת הזיהוי. זה היה החוסן שלי. כל אחד בוחר לעצמו את נקודות החוסן מהמלחמה הזו, ועם זה אני ישנה בלילה, אני יודעת שיש כאן אנשים טובים ואני יודעת שכשאצטרך אותם הם יהיו שם".