יגאל חדד נולד בעפולה, חי בה עד לסיום שירותו הצבאי, וזכר אותה כעיר שלווה למדי. כאשר חזר לשם כמפקד תחנה, בשנת 2016, הופתע לגלות עד כמה שינתה העיר את פניה: פשיעת נוער בממדים עצומים, אלימות, דקירות, סמים, זנות – הכל מכל וכל. "הזדעזעתי לראות מה קרה בעפולה" אמר "זכרתי עיר שקטה, בלי עבריינים הארד קור, ועכשיו אתה פתאום רואה מה הולך פה, ונחרד".
האינסטינקט הציבורי והמשטרתי הרגיל בנוגע לנדרש במקרים אלה, הוא אחיד: מעצרים נרחבים ליצירת הרתעה. על יגאל חדד ניתן לומר דברים רבים, אבל הוא בהחלט איננו שוטר או אדם רגיל. תפיסתו הייתה שונה: הוא פנה תחילה לבדוק את מדדי החיים בעפולה, ומצא הגירה חיובית של תושבים לעיר, מבלי שהתשתיות שלה היו ערוכות לכך. "התוצאה הייתה פשיעת נוער מטורפת, שנוצרה בעצם ברמה של התכנון העירוני – אם אישרתם 10,000 יחידות דיור, והמשמעות היא תוספת 40,000 איש, איך לא הכנתם בתי ספר, או מסגרות מתאימות? כי אם לא הכנתם – אתם מאבדים שליטה".
אך גם לאחר שהבין את הבעיות, לא פנה לצעדים גדולים ובהולים, אלא התמקד דווקא באותם שינויים הקטנים שעשויים להצמיח שינוי: "העניין של המצ'ואיזם של המשטרה בעייתי. כל הזמן מחפשים לתפוס פושעים, להקים עוד יחידות קומנדו, במקום להתמקד בדברים הקטנים שעושים שינוי אמיתי. אבל דווקא שם נמצאת האפשרות לחולל שינוי אדיר". כך למשל באזור מסוים בעיר התרחשו דרך קבע קטטות. כשבדק מדוע הן מתרחשות דווקא שם, למד לדעת שקיים במקום בית כנסת אליו מגיעים מתפללים בשבתות, וכי בזמן התפילות מגיעים צעירים עם אופנועים ומרעישים, ואז מתחילה המהומה. הוא החל לשלוח בשבתות ניידת שתעמוד ליד בית הכנסת לאורך כל התפילה. הקטטות באזור זה חדלו לחלוטין.
בתקופה זו הבין גם את התועלת שבעבודת המשטרה בתחום המנהלי, העולה לעתים ביעילותה על התחום הפלילי. מספרם של בתי הבושת בעיר גדל, שלט ההסוואה המקובל היה "עיסוי", ונדרשה עבודה רבה לחקירה ואיסוף ראיות אודות עבודתם. לכן, החלה המשטרה לעבוד עם המחלקה המשפטית של העיריה. במקרים בהם הדירה הייתה רשומה בטאבה כדירת מגורים, הפיכתה לעסק היוותה בסיס לכתב אישום בגין שינוי יעוד לשימוש מסחרי, ואיפשרה הוצאת צו הפסקת שימוש. מספרם של בתי הבושת בעיר צנח באופן מיידי כמעט.
אך על מנת להבין את תגובתו של חדד לאירועים אלה, יש להבין את ההיסטוריה האישית והמשטרתית שלו תחילה. אל המשטרה התגלגל לגמרי במקרה: עם סיום שירותו הצבאי החל ללמוד לתואר ראשון במדעי בעלי החיים באוניברסיטה העברית. כדי להתפרנס, החל לעבוד כשוטר בחצי משרה, והמשטרה החלה לחזר אחריו, ולהציע לו משרה קבועה. חדד סירב: באותה תקופה, שאף להמשיך את לימודיו לתואר שני, לכתוב תזה, ולפתח קריירה מדעית. בפועל, הדברים לא הסתדרו באקדמיה, המנחה המתוכנן לתזה עבר להתגורר באוסטרליה, וחדד התגייס למשטרה בשנת 1990 "לבינתיים", עד שהדברים באקדמיה יסתדרו. בפועל, אותו "בינתיים" נמשך 33 שנים, עד הראשון באוקטובר 2023, אז פרש מן המשטרה לגמלאות.
לאורך השנים הארוכות שעשה במשטרה, מילא מספר רב של תפקידים, לרבות קצין אגף מבצעים מחוז חוף, פיקוד על שלוש תחנות משטרה – רמלה, עפולה וקריית שמונה, הקמת מרחב כנרת ופיקוד עליו בשנותיו הראשונות, ובשנים האחרונות לשרותו כיהן כסגן ראש אגף התכנון במשטרה. במקביל, למד לתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון. אבל ללא קשר לתפקידים שמילא, לאורך כל דרכו במשטרה התמקד חדד בשאלות היסוד של השיטור: מהם גורמי הבעיות עימן נדרשת המשטרה להתמודד? מה צריכות להיות דרכי הטיפול? וכיצד ניתן לבדוק את יעילות הפתרון? מתוך כל סוג של מציאות, כאוטית, קשה, סבוכה ועגומה ככל שיהיה, ידע חדד לזקק את התשובות לשאלות אלה, וההסברים שלו ברורים, פשוטים, ובעיקר מכאיבים בתובנות העולות מהם, אשר קשה להפריז במידת השפעתן על חיי אדם.
בראשית דרכו, עניינה אותו בעיקר סוגיית ההערכה של עבודת המשטרה, עת מונה למפקד תחנת רמלה ברמלה, בשנת 2003. את שיטות ההערכה שהיו נהוגות באותה תקופה ביחס לעבודת התחנה, הגדיר במלים פשוטות: "הרגשתי שזה לא בכיוון". באחד הימים, זומן לשיחה במשרדו של קניאק, נציב מחוז מרכז דאז, יחד עם מפקדי תחנות אחרים, על תוצרי עבודתם. חדד טען בפגישה זו שהמדדים הקיימים אינם יעילים להבנת תפקוד התחנה, וקניאק הקצה לו יומיים להצעת גישה אחרת. כך נוצרה מערכת המדידה הראשונה של המשטרה, "מערכת מנהל", שמדדה תפוקות ותוצאות.
אך מה בנוגע למבחן התוצאה? אז נכון, בדיקת תפוקות היא אחת הדרכים לבדיקת התוצאה, אך בהחלט לא המרכזית שבהן, או היחידה: "הרבה פעמים מרדדים בעיה מורכבת למשהו לינארי, ומציעים לה מענה אינטואיטיבי, שיוצר יותר נזק מתועלת. אדם שהוא היום קצין מחוז, היה פעם קצין יחידה. הוא ידע שיש כנופיה שפורצת לרכבים, וכשעצרו את חברי הכנופייה נהיה שקט. אז הוא המשיך לפעול בצורה הזו, ולהגיד שאם אני יעצור יותר, זה ייגמר. היום זה כבר לא ממש עובד: יש יותר שחקנים, יותר גורמים משפיעים". אבל ה-DNA הארגוני של המשטרה המשיך לתגמל על תפוקות, ולא על תוצאות ממשיות. כך, אם בחודש נתון גדל במידה רבה מספר החשודים שנעצרו בעת ביצוע פריצה, או שהוגשו יותר כתבי אישום, יכלה המשטרה לטעון שהגידול שחל בממדי הפריצות עצמן באותו חודש אינו באחריותה: היא, את שלה עשתה, ולהוכחה – ניתן לראות את גרף התפוקות.
את טענתו הכפולה הוא ממחיש באמצעות הפשיעה החמורה בחברה הערבית; אין זה סוד כי ממדיה הגיעו כבר לשיא של כל הזמנים, והם ממשיכים לעלות. אחת העבירות הנפוצות ביותר בה היא החזקה באמצעי לחימה בלתי חוקיים, המגיעים ממקורות שונים, לרבות גניבה מצה"ל, הברחה ממדינות סמוכות או מיהודה ושומרון, גניבות מבתים והסבת נשק אימונים וספורט לנשק חם.
נשק זה גורם לשלוש קטגוריות נפרדות של נזקים: האחת, ריבוי עבירות אלימות ורצח, כחלק ממאבקים לצבירת כוח ועוצמה בין ארגוני פשע וחמולות, תוך הסלמת חומרת האלימות וממדיה; השני, פגיעה בתחושת הבטחון של אזרחים ערבים נורמטיביים, המבקשים להשיבה בכל דרך, לרבות באמצעות השגת נשק לא חוקי, או קבלת שירותי הגנה של עבריינים; והשלישי הוא הגדלת מספרם של פיגועי טרור, שאינם מבוצעים עוד רק בידי ארגונים בעלי היררכיה ברורה אלא גם באמצעות מפגעים בודדים, כמו למשל הפיגועים שהתרחשו בדיזינגוף (2016), בחיפה ובהר הבית (2017).
לכן, כיום, נדמה שאין מי שחולק על סכנותיה של פשיעה זו, אך האמצעים למאבק בה שנויים במחלוקת בין שתי גישות מרכזיות. הגישה בה אוחזת המשטרה מתמקדת במעצרים ותפיסות שיקטינו את מספר כלי הנשק ויגדילו את מספר העצורים בעבירות אלה. ואמנם, את התפוקות היה קל להעלות, וגם להוכיח את עלייתן: מספר העצורים בעבירות נשק גדל והלך, מספר כלי הנשק שנתפסו הרקיע שחקים, ודוברות המשטרה פרסמה חדשות לבקרים תמונות של מערומי נשק שאותרו בידי שוטרים. אך המצב בשטח לא השתנה: המידע שאסף חדד הוכיח כי מאז שנת 2010 גרף התפוקות אכן עלה בהתמדה, אבל גרף הפשיעה עלה אף הוא, ובאותו שיפוע ממש. או, במלים אחרות, האפקטיביות של פעילות זו, בה מושקעים לא מעט משאבים וכוח אדם, נמוכה. מדיניות המשטרה התמקדה ביעד שגוי, לא הייתה ריאלית, ושיטות העבודה הפארא-מיליטריסטיות הצטלמו היטב אך השגיהן היו דלים, אם בכלל.
"הכוונה של המשטרה הייתה טובה" אומר חדד "אבל מה קורה בשורה התחתונה? נוצר כאן קבעון תפוקות ממש, כדי להגיד 'אני עושה משהו'. אז כשיש ירי, או רצח, מה המשטרה עושה? אוספת כלי נשק. אבל אז זה לא מצליח, ורף הירי והרצח אף מזנק יותר, מה המשטרה תעשה אז? תרים את רף התפוקות. תאסוף עוד נשק. ועדיין היא לא מצליחה להוריד את ממדי הירי והרצח. מה היא תעשה? תקים עוד יחידת קומנדו. וכל הזמן הזה אתה לא עוצר לרגע לחשוב – רגע, למה בעצם התפוקות לא יורדות?".
תשובתו של חדד לשאלה זו נחלקת לשני מישורים: מטרות המשטרה וגורמי העבירה. ולדרך בה נתפסת מטרת עבודתה בידי המשטרה יש לטענתו חשיבות מרכזית לכל פעולותיה: "המשטרה לא באמת סגורה על התפקיד שלה. יש כאן חוסר בהירות אסטרטגי. מה המטרות? מה המדדים? מה היעדים?". לכן, גם המתרחש בשטח משקף את הבלבול והאמביוולנטיות הללו. כאנלוגיה עגומה לעניין, הוא מביא את מלחמת ויאטנם, אותה חקר באחת העבודות שכתב במכללה לביטחון לאומי. הגנרל האמריקאי שניהל מלחמה זו חלק מהזמן, ויליאם וסטמורלנד (William Childs Westmoreland), היה לכאורה גנרל החלומות הכל אמריקאי, המצטיין התמידי בכל תחום: הוא הצטיין בצופים כבר בגיל 15, סיים בהצטיינות את האקדמיה הצבאית וסט פוינט, ומשם המשיך לקריירה צבאית מטאורית, בה זינק במהירות מסחררת במעלה סולם הדרגות. חייליו סגדו לו וכינו אותו "סופרמן". לפיכך, אין פלא שמילא תפקידים בכירים במלחמת ויאטנם, ובשנת 1964 מונה לפקד על כלל הכוחות האמריקאים במלחמה.
אך כאן מגיע הטוויסט בעלילה. כי לאותו גנרל נערץ היה למעשה הכל, חוץ מדבר אחד: מטרות ברורות למלחמה. הוא לא ידע – ונראה שגם אצל מי ששלחו אותו לשם לא הייתה בהירות של ממש בנושא – מה הוא אמור להשיג במלחמה. ועל שאלה זו, שהינה פוליטית במהותה, וראוי היה שתענה בדרג המדיני, לא ידע וסטמורלנד לענות. "לשלוט בויאטנם? לכבוש אותה? להקים ממשלת בובות? וכשיש חוסר בהירות אתה לא יודע אם הצלחת או לא, ואתה לא יודע מה לעשות בשטח. אתה צריך מדדים, אתה צריך יעדים".
כיוון שלא קיבל הנחיות ברורות כלשהן, יצר הגנרל עצמו אסטרטגיה פשוטה, שלא לומר פשטנית: ספירת גופות. או, בז'רגון המיליטריסטי: חפש והשמד (search & destroy) את אנשי צבא צפון ויאטנם, נגדה התיימרה ארה"ב להלחם. "ההנחה של וסטמורלנד הייתה שאם יהרגו אותם עד נקודה מסוימת הם כנראה ישברו. אך האם הם נשברו? כמובן שלא. ויתרה מזו: המדדים האלה יצרו תקלות מוסריות, שנועדו לאפשר ליחידה להראות תפוקות". כך, כמו רבים אחרים לפניו, גילה הגנרל שכשחוטבים עצים ניתזים שבבים, ולא רק חיילי הצפון נורו למוות במסגרת מדיניות זו, אלא גם אזרחים ויאטנמים פשוטים. מותם, כך נראה, לא הטריד את הגנרל כהוא זה.
האם אסטרטגיה אכזרית זו סייעה לגנרל, או לארה"ב, או לתושבי דרום ויאטנם עליהם התיימרה להגן, בדבר מה? כנראה שלא, אלא אם כן מטרות המלחמה היו התמשכותה על פני 20 שנה, הריגתם של 4 מיליון בני אדם, ומתן אפשרות ג'נטלמנית לצפון ויאטנם לספח אליה את חלקה הדרומי של המדינה השסועה והמובסת, תוך דחיקת רגליה של ארה"ב מן האזור. וכן, הגנרל גם החזיר 58,000 חיילים אמריקאים הביתה בארונות מתים, תודה ששאלתם. עובדה זו לא מנעה ממנו כמובן לטעון עד יומו האחרון כי ארה"ב לא הפסידה במלחמה. "חוסר מטרה ברורה הוא דבר מסוכן" מסכם חדד את המסר העגום בסיפורו של וסטמורלנד: "משם מתחיל הכל".
התשובה השניה של חדד לקוחה מעולם הכלכלה, ובכלל הוא סבור שלמשטרה כארגון יש הרבה מה ללמוד ממנו ומתחום הבנקאות על מערכות מורכבות. ביחס לפשיעה הקשורה לכלי נשק הוא מתמקד בסוגיה המוכרת יותר בתחום זה – ביקוש והצע: "נשק הוא מוצר, יש ספקים, יש לקוחות, יש שוק, יש לו את כל מה שצריך במוצר. המשטרה ממוקדת בתפיסה שהקטנת ההיצע תוביל להקטנת תפוצת הנשק, המחיר שלו יעלה, יהיה קשה יותר להשיגו, ואז פחות אנשים ירצו לעסוק בזה. אבל שוכחים את החלק בכלכלה שנקרא ביקוש קשיח, ואם הביקוש קשיח, השוק ימצא לו מענה וייצור מוצרים אלטרנטיביים. כמו ייבוא של נשקים או הסבה שלהם. ואז, כשאתה פוגע בהיצע של מוצר שהביקוש שלו קשיח, והמחיר שלו עולה, זה מייצר פיתוי גדול יותר ליצרנים ולספקים להיכנס לשוק".
האסטרטגיה המשטרתית (ככל שהייתה כזאת) התמקדה במאבק בהיצע וזנחה את הטיפול בביקוש לנשק בלתי חוקי, אך הביקוש הקשיח המאפיין אותו היה ונותר המפתח האמיתי לבלימת התופעה: "אף אחד לא שואל למה הביקוש של אזרחים נורמטיביים לנשק כה גבוה: עזרה עצמית? העדר הגנה? מצב כלכלי? שוק אפור? השחקן החזק בשכונה הן משפחות הפשע, לא המשטרה. אבל המשטרה לא עוצרת לשאול את עצמה את השאלה הפשוטה: למה התושבים של כפר כנא, משהד, מרגישים לא בטוח? למה האזרח בג'יסאר אזרקא יעדיף לפנות לעבריין שיגבה מחיר, או יעשה סדר, ולא למשטרה?"
ובדיוק כפי שהשאלה פשוטה, כך גם התשובה לה פשוטה למדי, לטענתו: מקור כוחם של ארגוני הפשע בחברה הערבית, שהכניס את שוק הנשק לסחרור, הוא אובדן המשילות המתמשך של המדינה בה, במובן הרחב: "ארגוני הפשע בעצם בנויים על אי אמון במדינה, כי הם הופכים להיות אלטרנטיבה לשירותים שהיא מציעה, כמו הגנה, כמו הלוואות. ואז, זה רק מתרחב והולך, כי עובדי ציבור כמו מפקחי בניה, עובדי משרד החקלאות שממונים על אכיפה בכפרים, פוחדים להיכנס לישובים ערבים. יום אחד, המדינה פשוט לא הייתה שם יותר. גורמים כמו מועצת הלול, הווטרינר המחוזי, הוצאה לפועל, היחידה לאכיפת בניה בלתי חוקית במשרד האוצר, פוחדים היום לעשות את העבודה שלהם. המדינה גיבורה גדולה על אזרחים טובים. היו מבקשים ממני לסייע בהריסה של תוספות לא חוקיות לבתים של דרוזים. למשל של רב סרן בצנחנים שהוא דרוזי. מה הוא יעשה? הפרות סדר? יאבד את העתיד שלו? אבל בישובים אחרים, לכל ראשי משפחות הפשע יש בניה על קרקע לא שלהם, וילה ענקית בלי שום אישור, שבנויה על אדמה שלא שלהם, והבית לא חוקי מגרגר החצץ הראשון. אבל אף אחד לא מוכן להתעסק איתם".
אך האם אמנם נדרשים כוחות פארא-מיליטריסטיים למלחמה בארגוני הפשע? לטענתו של חדד, ההפך הוא הנכון: את כל המשאבים יש להשקיע בתחנות – סיירים, חוקרים, בלשים, שוטרים קהילתיים. אך על רקע אובדן המשילות המתמשך, נותרה המשטרה כשחקנית יחידה כמעט בחלק מן הישובים הערבים, וללא כוח אדם ותקציבים מספיקים, שיאפשרו תגובה מיידית ואפקטיבית. "שכחו כמה חשוב לחזק את תחנות המשטרה. ייבשו אותן. מיידיות התגובה של המשטרה חשובה. אם תוך זמן קצר המשטרה לא תיתן מענה, והיא באמת מתמהמהת כי החוקרים קורסים, והמערכת מסורבלת, אז התגובה תגיע אחרי כמה חודשים, אם בכלל, וזה הבסיס להכל. כי אותו אזרח צריך לדעת שיש לו כתובת. מה שצריך זה לא קומנדו, זה שוטרים בתחנות משטרה. המדד המרכזי צריך להיות שבכל תלונה שמוגשת, תוך שלוש שעות הנילון צריך להיות במשטרה, גם אם היא תחליט בסוף לסגור את התיק. אבל שהאזרח ידע שיהיה תהליך אכיפה מהיר. הנתונים של המחקר שעשינו עם חברת מקינזי לימדו שתיקים שלא טופלו תוך שלושה חודשים, סיכויי התביעה בהם יהיו אפסיים. והמשמעות של הנתון הזה מאד גדולה. יותר מדי פעמים המשטרה חיה בסרטים של עצמה, ואוספת יחידות קומנדו. אבל לפעמים הפתרונות כל כך פשוטים שזה בכלל לא דורש את כל המשאבים הללו. כדי לטפל בסיפור של ארגוני הפשע, אנחנו לא צריכים קומנדו ולא חטיבות טקטיות. את כל המשאבים צריך להקצות לתחנות".
עם זאת, חדד מזהיר מפני הצבת יעדים לא ריאליים בנושא, ובעיקר מיגור הפשיעה באופן מוחלט: לכל היותר, "ניתן להביא את הפשיעה, ממש כמו את השוק, לנקודת שיווי משקל, אבל מיגור? אין חיה כזו. פשיעה היא תהליך חברתי, ותמיד יש שיווי משקל מסוים ברמה מסוימת. צריך להביא את רמת שיווי המשקל למשהו שאפשר לחיות איתו, אבל לא ניתן למגר את זה אף פעם. איך התחיל הסיפור של משפחות הפשע הערביות בכלל? כי הצליחו יותר מדי במאבק נגד משפחות הפשע היהודיות, כמו אלפרון. כמו אברג'יל. ואז, מי שהיו חיילים שלהם, כמו משפחת פרוג'י, פתאם לא היה להם אף אחד על הראש, אבל הם כן ידעו את העבודה". וכך או אחרת, גם ההגעה לאותה נקודת שיווי משקל נכספת, מצריכה חשיבה יסודית וטיפול בגורמי העומק, ולא לוחמי קומנדו חסונים דווקא. ובתוך כך, הוא מתריע גם מפני אפשרות היווצרותן של "תקלות מוסריות", גם אם פחותות בחומרתן מאלה שנוצרו בויאטנם, שכן שוטרים הפועלים בשיטות מיליטריסטיות ונדרשים לעמוד במדדי התפוקות, עשויים להביא למעצר מתקין טפטים ערבי, רק מכיוון שנשא עימו סכין יפנית.
את הפתרון שלו ניסה חדד להציע למשרד האוצר: "הצעתי להם לקחת 5-4 תחנות ערביות הארד קור – נצרת, שפרעם, כפר כנא, ולתת להן משאבים בהגזמה. ואם נגיד שהמפתחות של המשטרה אומרים שתחנה כזו צריכה 3 ניידות במשמרת, ניתן להן 12 ניידות במשמרת. אם המפתחות אומרים לתת 15 חוקרים, לתת 50. במקום 10 בלשים – לתת 30. אבל תקבע להם SLA (Service Level Agreement) שהוא לא החרטא הרגיל של מעצרים וכתבי אישום, אלא שבכל אירוע, תוך 5 דקות יש ניידת במקום, ותוך שעתיים הנילון בחקירה. אחר כך תחליט אם יש סיבה או לא. אבל יד על החשוד תוך שעתיים, ואם לא הצלחת – לנמק למה. לראות את עצמך כשוטר מתוך העיניים של האזרח, לא מתוך הסטטיסטיקה המשטרתית. תן לו אמון, ותן לעבריין אפס סבלנות. תשנה את התפיסה של האזרח, תראה לו שלמשטרה לא אכפת ממנו, ולהראות בהגזמה שאכפת – אפילו בעבירות קטנות מאד, כמו דפיקת רכב בידי השכן. רק ככה נשמיט את הבסיס מתחת לארגוני פשע. זה בעצם יישום של חלונות שבורים, כדי להפוך את הארגונים ללא רלבנטיים".
החזון ארוך הטווח שלו, המושאל אף הוא מעולם הכלכלה, הוא פיתוח, פרסום ויישום של מדד פשיעה חודשי: "בדיוק כמו שמפרסמים אחת לחודש את מדד המחירים לצרכן, שמורכב מהרבה משתנים, אחת לחודש יפרסמו את מדד הפשיעה שיבהיר לפחות דבר מרכזי אחד: עלה או ירד. זה יאפשר לנתח מגמות בכל עיר, ולהבין מהם גורמי עומק שבהם צריך לטפל – חינוך, מניעה, אמון הציבור במשטרה. זה יועיל למשטרה, ויגדיל את אמון הציבור בה. אבל כמו שבנק ישראל לא כפוף לאוצר, כדי לשמר אוטונומיה שלו, כך האחריות לפרסום מדדי פשיעה צריכה להיות של המשרד לביטחון פנים, והאחריות ליצירת מענה מתאים – של המשרד האחראי. אבל מדד כזה יוכל לספק מצפן, שיהיה ברור לקובעי מדיניות ויסייע להם בעבודתם: באיזה פשיעה צריך להשקיע מאמץ רב יותר, במה הוגשו יותר או פחות כתבי אישום. זה יכול ליצור שינוי דרמטי בעבודת המשטרה".