את אייל גרמאי פגשתי לראשונה במכללה לשוטרים, זמן קצר לאחר הקמתה. בתקופה זו הונהגה בה מדיניות של דלת פתוחה לסיורי אזרחים, ובכל הזדמנות שנקרתה בפני גררתי לשם קבוצות של קולגות וסטודנטיות מן האקדמיה, מן המגזר השלישי, וגם סתם שכנים, קרובי משפחה וחברים שאתרע מזלם לעמוד בדרכי ברגע בו נערכו הרשימות לסיור הקרוב.
במסגרת הסיורים שולבו תמיד פגישות עם שוטרים ממגוון תפקידים ודרגות, במטרה לאפשר למשתתפים, שרובם אינם מחובבי המשטרה, בלשון המעטה, מפגש בלתי אמצעי עימם. כך, באחד הסיורים, פגשתי את אייל. הדבר הראשון שבלט בו היה הניגודים, לפחות לכאורה: שוטר המשתייך לקהילת יוצאי אתיופיה, בתקופה בה החלו המחאות ההמוניות הסוערות של הקהילה; בוגר תואר בעבודה סוציאלית אך גם לוחם ימ"מ ויס"מ; ומעל לכל – בעל אינטליגנציה רגשית נדירה, שהכווינה את צעדיו לאורך כל דרכו המקצועית, בתוך גוף שתדיר מיוחסים לו כוח, כוחנות וברוטליות גרידא.
המפגש איתו היה מרתק: במהלך הסיור, הוא ניהל דו קרב מילולי מחויך-אך-ממלכתי עם מושחזי הלשון שבין הסטודנטים שלי, נשאל על הגזענות במשטרה וידע להצביע בכאב על שורשיה החברתיים הנעוצים במציאות הישראלית, שטח את אתגרי שיטור ההמון המכווינים את פעילות היס"מ במהלכם, והסביר מדוע מנקודת מבטו שוטרים אתיופים יכולים ואף צריכים להשתתף בשיטור הפרות סדר של חברי קהילתם.
מאז הפך אייל למדריך הבית המועדף, ובכל עת כשהגעתי למכללה עם קבוצה, ביקשתי שירצה בפניהם או ידריך את הסיור. באחד הימים, כתבתי לו שאני מגיעה עם קבוצה מורכבת במיוחד, של פמיניסטיות ומשפטניות קשוחות 'על מלא'. תבוא חמוש ועם כוחות תגבור, כתבתי לו בבדיחות הדעת, ותהיה חזק. "אקונה מטטה" השיב לי מיד, בשלוות נפש גמורה. גם הטהרניים והמעצבנים מבין עמיתיי ומכריי לא הצליחו מעולם להוציאו משלוותו: תמיד הקפיד להשיב לכל שאלה, זכה לקשב רב בקבוצות, ואני סבורה כי לא מעט ממשתתפיהן מצאו עניין של ממש בדעותיו.
באופן תמוה ממש, הוא מעולם לא שכח להודות לי (!) לאחר כל סיור, על שזימנתי לפתחו את ההזדמנות לפגוש "אנשים מעניינים כל כך", לדבריו. וכן, מזל שואטספ מתעד ושומר הכל, אז הנה דוגמה להודעה שקבלתי ממנו לאחר סיור שנערך באוגוסט 2017, בה כתב לי: "תודה רבה. היה לי הכבוד ללוות אתכם במכללה. אנשים מיוחדים, שאלות ענייניות, לעתים כבדות משקל, בהיבטים חברתיים המשקפים את המציאות המורכבת של החברה הישראלית בהקשרים משטרתיים. שמחתי שהייתי שם, לתהות, להתחבט ולתת מענה בהתאם". אני חושדת שאחרים מעמיתיו היו מסכמים כמה מסיורים אלה בשתי מלים בלבד: ברוך שפטרנו.
לאחד הסיורים במכללה הצטרפה אושיה משפטית מתחום זכויות האדם בישראל, ביום בו השמש קפחה על ראשנו ללא רחם. כשעצרנו באחת מפינות המכללה להסבר קצר, התלונן עורך הדין המלומד על החום, וביקש לעבור למקום מוצל או אל חדר ממוזג. אייל הביט בו וחייך: "אתה מתלונן? אתה? השמש מחפשת אותי, השחור, אבל אתה לבן לגמרי, אז איך אתה מתלונן?"… אך כמובן שגם נענה לבקשתו, והוביל אותו אל מחוזות הצל הנכספים. כמה אירוני היה הפער שהמחיש אותו הדיאלוג בין עורך הדין, שרוב או כל עבודתו נעשית בצינת המזגן של משרדו או של בתי המשפט, לבין עבודתו של אייל, שרובה מבוצעת בכל מזג אוויר, ובכל מקום. וזאת, עוד בטרם הזכרנו את פערי היוקרה והשכר. כמה שנים מאוחר יותר, שוחחתי עם אותה אושיה על האפשרות שהארגון בו הוא עובד יתקוף את מדיניות העסקתם של שוטרים בבג"צ, ונעניתי בסירוב מוחלט: "יש בישראל בעיות קשות יותר", השיב נחרצות.
אי שם במהלך אוקטובר 2023 הארור, סיפר לי חבר משותף שאייל נפצע בדרום, אך מצבו טוב. שלחתי הודעה ושאלתי לשלומו, והוא, באופן לא מפתיע, שלח אימוג'י מחויך, וידיים נושאות תפילה, לא יותר. מספר חודשים מאוחר יותר, התקשרתי אליו וניסיתי לוודא בראשית השיחה שיש לו זמן לשוחח. אין בעיה השיב מיד, יש לי שפע של זמן. רק בהמשך השיחה, התבררה הסיבה לעודף הזמן הפנוי – פציעתו, כך הסתבר, לא הייתה כה פשוטה, והוא נזקק לתהליכי שיקום מתמשכים.
קבענו להפגש, אך בהיותי חטטנית חסרת תקנה, ערכתי תחקיר מקדים קצר, בשל הניגוד המשווע בין הרצון לדעת מה קרה לו מחד גיסא, והחשש לחטט בפצעים הפתוחים – מאידך גיסא. לפיכך, פניתי לגוגל (סליחה, אייל), כדי לראות שמא אמצא שם מעט מידע, וגיליתי עד כמה, למרות הערכתי הלא מבוטלת כלפיו, לא ידעתי כמעט מאומה אודותיו. פוסט זה נולד בעקבות אותו חיטוט ומבוסס על ממצאיו; וידע כל שוטר ישראלי, כי הסתרת מידע מפני תהפוך אותו באופן מיידי מושא פוטנציאלי לתחקיר ותיעוד.
הוא נולד באתיופיה בשנת 1971, ובגיל 12 יצא למסע ממנה לסודאן. שם, פגש את אנשי המוסד שהעבירו אותו לאוניות בבעלות מוסווית, והביאו אותו לישראל. משפחתו התגוררה במרכז קליטה בבאר שבע, והוא עצמו למד בישיבה בגן יבנה. הוא השתלב בלימודים מכיתה ח', להלכה אך לא למעשה: חוויית החיים בישראל הייתה חדשה ומרתקת עבורו, ובדומה לילדי מהגרים אחרים, צפה במבוגרים שאיבדו מכוחם וסמכותם, ולא ידעו לייעץ, להתמודד, או לפקח על צעדיו. לפיכך, שקע בעיקר בחוויה הישראלית, אך במידה פחותה בהרבה בחוויה החינוכית, ואת לימודיו סיים ללא תעודת בגרות.
עם סיום לימודיו התגייס לסיירת גבעתי, עשה קורס קציני חי"ר ומונה לקצין סיור ומודיעין בשלוחה של בסיס צאלים. עם שחרורו מהצבא התגייס לימ"מ, שירת שם שלוש שנים, ואז החל ללמוד את המקצוע שנתפס לכאורה הכי פחות מתקבל על הדעת ביחס ללוחם ימ"מ – עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. ועוד עם התמחות בתחום הנוער, רחמנא לצלן. בתקופת לימודיו עזב את המשטרה, הן מכיוון שאז טרם ניתנו לשוטרים ההקלות הדרושות לצורך שילוב בין העבודה ללימודים, והן מכיוון שמסלול חייו התובעני, מילדות, הוביל אותו לשאוף לחוות לכל הפחות את החוויה הסטודנטיאלית במלואה, מבלי להיות מחויב לעבודה במשרה מלאה במקביל. בהמשך, למד גם לתואר שני בלימודי ארץ ישראל.
עם סיום הלימודים, התגייס למשטרה בשנית, ושירת במגוון תפקידים, לרבות חקירות נוער, מודיעין ובילוש, ובתוך כך התחתן והפך לאב לארבעה ילדים. בשנת 2014 מונה למפקד יס"מ נגב. הכתבה על אודות מינויו שפורסמה בוואלה! בינואר 2014, נשאה את הכותרת "הכירו את אייל גמאי, מפקד היס"מ האתיופי הראשון". העורך כנראה לא הכיר את אותה תובנה עממית ברורה, לפיה אחת האינדיקציות לגזענות, שוביניזם ואפליה היא כותרות המעידות על "חלוציות" כזו אחרת; ביום בו ישרור שוויון מגדרי בישראל, הכותרת "אישה מונתה לראשונה למפקדת בסיס חיל אוויר" לא תופיע בחדשות, או בשום מקום אחר: היא פשוט לא תהיה רלבנטית.
היס"מ הוקמה בסוף שנות השמונים במטרה להתמודד עם הפרות סדר בקנה מידה נרחב, אך עד מהרה התרחב מספר יעדיה לכלל המקרים שהצריכו כוח מבצעי, לרבות פשיעה חמורה, בטחון פנים, אבטחת אישים ומאוימים, אירועי בני ערובה והפרות סדר. עם התרחבות מספר היעדים התרחב גם היקף כוח האדם ועימו עלו דרישות הקבלה: בכל מחוז הוקמה יחידת יס"מ אחת, והגיוס ליחידה מותנה ביומיים גיבוש ובהכשרה ממושכת. היס"מ משקף מגמה אוניברסלית של מיליטריזציה של ארגוני משטרה, וכמו בחברות אחרות, גם בישראל הוא זוכה ליחס דיכוטומי, שנע בין הסתייגות משיטות עבודתה ובעיקר מהשימוש בהן בהפגנות, לבין חובבי מיליטריזם התומכים בשימוש בפרקטיקות אלה בכל מצב.
שי לוי, השייך לפלג המיליטריסטי של העיתונאים, פרסם בעקבות מינויו של גרמאי כתבה מתפייטת בה תיאר את היס"מ כ"אגרוף ברזל של המשטרה" וגם "אחת היחידות הכי קשוחות". בכתבה תואר תרגיל שניהל גרמאי ביחידה, המדמה חדירת מחבל לתחנת משטרה בדרום, ולקיחת בן ערובה: "המחבל" הולבש בבגדים מנומרים, וצעיף באופנת פלסטין סטייל, בצבעי ירוק, אדום ולבן. לוחמי היס"מ פרצו בהצלחה לתחנה, הרגו את המחבל ושחררו את בן הערובה. נדרשו מעט פחות מעשר שנים כדי שאותו תרגיל יהפוך לגרסה חלושה וחיוורת של המציאות הטרגית בתחנת שדרות בשבת השחורה.
אך גם בתפקידו כראש יס"מ נגב, ידע אייל, לצד תרגולים ואימונים, להשתמש בידע שרכש בלימודי העבודה הסוציאלית, וברקע התרבותי שלו, בתבונה. הוא ערך הרצאות לבני נוער מן הקהילה, יחד עם שוטרים אחרים, מתוך ידיעה כי תדמית המשטרה בעיניהם נמוכה למדי. ההרצאות נועדו לסייע לנערים להתגבר על הפער שבין הדימוי לבין המציאות, על אף שברור לו מקורו של הדימוי, ועל הפער בין יכולותיהם האישיות לבין מידת הצלחתם להשתלב בחברה הישראלית. בנוסף, היס"מ מעורבים בפרויקט מיל"ה, שבמסגרתו מאמצת המשטרה נערים שעברו על החוק, ובשותפות עם הקהילה נעשים ניסיונות להחזרתם לדרך חיים נורמטיבית.
לאחר מכן, מילא שני תפקידים נוספים: בשנת 2015 מונה לראש מגמת יס"מ במכללה לשוטרים, ובמסגרת זו פיתח קורס מפקדי צוותים ביס"מ וקורסים נוספים, כמו גם השתלמויות ואימונים משמרים. בין היתר, בדצמבר 2016 הדריך במקום סיור של וועדת העלייה והקליטה, שבאה ללמוד על פעילות המשטרה לכשירות תרבותית. בראשית 2023 מונה לסגן מפקד זרוע א' ביחידת יואב, זרוע של היס"מ האמונה באופן פרטני על תחום המקרקעין. במסגרת פעילותה, היא אוכפת צווי בית משפט להריסת מבנים לא חוקיים, בעיקר ביישובים בדואים.
בבוקר השבעה באוקטובר התעורר אייל בביתו בבאר שבע אל מה שאמור היה להיות יום חופש, ויצא לריצת בוקר. במהלך הריצה שמע שתי אזעקות, ועוד הספיק לשלוח בקבוצת הואטספ המשפחתית שתי תמונות סלפי מחויכות להרגעה, תוך שהוא תופס מחסה בשטח, בטרם הגיעה אליו שיחה מקצין המבצעים של היחידה, ואייל הקפיץ מיד את כל היחידה, המונה כ 80-70 לוחמים. במהלך נסיעתו לעבר שטח הכינוס, קיבל דיווחים קשים משוטרים באופקים ומן המסיבה ברעים. מיד כשהגיע אל שטח הכינוס, תדרך את 12 הלוחמים הראשונים שהגיעו למקום, ומתוך הבנה כי כל רגע עלול לחרוץ גורלות, בשל מסע ההרג ההמוני המתנהל בשטח, פנה עימם לאזור אופקים. מהשוטרים במקום למד לדעת כי עיקר הלחימה מתנהלת באזור שכונת משעול הגפן, ובעיקר ברחוב התמר. כשהגיע לרחוב ראה שלוש גופות, שבדיעבד התברר שהיו שוטרים שהתגוררו במקום ונהרגו בקרב מול מחבלים. בחצר אחד הבתים מצא מחסניות ריקות של קאלצ'ניקוב, והחליט להכנס אליו.
הוא נכנס לבית דרך חלון המטבח, תוך שהוא דורך על מה שהפך תוך זמן קצר להיות קודש הקודשים של החברה הישראלית: משטח השיש עליו רקחה רחל אדרי אין סוף עוגות ועוגיות. מיד עם כניסתו לבית, החלו שני מחבלים לירות לעברו מגרם המדרגות המוביל לקומה השנייה. הקליעים פגעו בפלג גופו העליון, ובעיקר בכפות ידיו. אחד מהם חדר את כף ידו, עבר דרכה, ונעצר בבית המחסנית של הנשק שהחזיק בידו השנייה. הערכת מצב מהירה הובילה אותו להחלטה לצאת מן הבית, בשל פציעתו שתקשה על תפקודו, והידיעה שלא יוכל להתמודד במצב זה עם מספר לא ידוע של מחבלים שנמצאו במקום. הוא הגיע אל השיש, אך התקשה לדלג עליו ולצאת מהחלון בגלל פציעתו. הלוחמים שהמתינו בחוץ משכו אותו אליהם.
מיד כשיצא מהבית החל ירי ויידוי רימונים לעברם מן הקומה השנייה, בה התבצרו שלושה מחבלים נוספים, בעקבותיו נפצעו 4 שוטרים בפלג גופם התחתון. מתוך הבנה כי הם נמצאים בדיוק במה שהז'רגון המקצועי מגדיר כ"שטח השמדה" – במצב נחיתות, ללא יתרונות יחסיים, התרחקו מהמבנה, ורק אז החל אייל להרגיש את הכאבים, שקרוב לוודאי נמנעו עד אז הודות לאנדרנלין הרב בדמו. רק בשלב זה התפנו הלוחמים שסביבו והוא עצמו לבדוק את חומרת פציעתו. אחד הקצינים הודה מאוחר יותר באזניו כי חשב שמצבו כה גרוע שאין סיכוי להצילו. הם הסירו את בגדיו על מנת לבדוק את גופו, ובינתיים ניסו להשיג סיוע רפואי אך ללא הצלחה, שכן נהגי האמבולנסים כבר הבינו את גודל הסיכון וסירבו להגיע לאזור ברכבים לא ממוגנים. לאחר כרבע שעה הגיע קרקל ממוגן למקום: "העמיסו אותנו כמו גופות, זרקו אותנו פנימה, בקטע של 'לא באנו לפנק, לא באנו להרים בעדינות, העיקר שאתם בחיים'. ואז מישהו זורק לי חוסם עורקים ומצפה שאקשור אותו לעצמי".
אשתו של גרמאי, סמדר, אישה מרשימה בפני עצמה, נמצאה באותו זמן במשמרת בוקר בבית חולים סורוקה, שם היא עובדת כאחות במחלקת הטיפול הנמרץ לפגים. 27 שנים הם חיים ביחד, אך ספק אם יש דבר מה בחיים משותפים שעשוי להכין בני זוג למצב מעין זה. זמן קצר לאחר שהחל ביקור הרופאים במחלקה באותו בוקר, היא נדרשה להתייצב בדחיפות במקום אחר בבית החולים ולא הבינה מדוע, עד שנאמר לה כי אייל נורה. "נהיה לי שחור בעיניים, לא הצלחתי לחבר בין הדברים. התחלתי לכתוב את מה שנאמר לי, כי לא הצלחתי להבין, ולא להאמין. רק בליווי של רופאים שממש החזיקו אותי, הצלחתי להתחיל ללכת לכיוונו. וכל הדרך מפגיזות אותי מחשבות, שאולי לא מספרים לי את האמת, וגם את כל המחשבות האפשריות על פציעות ירי התחלתי להריץ בראש, בקצב מטורף".
היא מצאה אותו כאוב ומדמם, כשכפות ידיו מנוקבות פצעי ירי, וללא רופאים פנויים באזור, כיוון שבשלב זה, בסביבות השעה תשע בבוקר, גבר זרם הפצועים וההרוגים שהגיעו לבית החולים, בנחיל בלתי פוסק. למחרת בבוקר הועבר לבית חולים וולפסון, שם נכנס לניתוח הראשון מבין ארבעה שנאלץ לעבור לצורך שיקום ידיו. הוא נשאר מאושפז עוד חודש וחצי למעקב, ואז החל טיפול פיזיותרפי לסירוגין, בביתו ובבית הלוחם בבאר שבע, בהם הוא ממשיך עד היום.
כמו שיודע כל שוטר, קריירה שלמה בשרות הציבורי עשויה להסתיים מבלי שתרומתו לביטחון האזרח תזכה להכרה או הוקרה כלשהי. אמנם, אחרי 7.10 זכו השוטרים לשני אלה, אך בערבון מוגבל: ראשית, כיוון שתרומתם האדירה לצמצום ממדי האסון החלה להתפוגג תוך שבועות ספורים גם אם טרם נעלמה כליל, ושנית, כי רדוקציה של אדם לגבורה שהפגין באירוע נקודתי, מונעת הסתכלות מורכבת יותר בחייו ובצרכיו, ודוחקת אל קרן זווית שאלות 'שוליות' כמו יחסה הגזעני של החברה הישראלית לקהילת יוצאי אתיופיה, וגם לשוטרים מתוך הקהילה, יחסן הפוגעני לעתים של קהילות מיעוט לאלה מחבריהן המתגייסים למשטרה, או תנאי העסקתם של השוטרים.
נדמה לי שאייל יהיה הראשון לכעוס עלי בגלל טענות אלה, וגם בשל המשפטים המרושעים הבאים (סליחה שוב, אייל) שאני עומדת לכתוב, אך נדמה לי כי הם צריכים להאמר. החיטוט בגוגל לימד אותי כי פציעתו בנסיבות אלה הפכה את אייל יעד לעליה לרגל ולצילומים משותפים של מגוון עובדי ציבור ופוליטיקאים. כבר ארבעה ימים לאחר פציעתו פרסם בית החולים וולפסון תמונה משותפת של מנכ"לית בית החולים ושר החוץ לצד מיטתו של אייל, בנסיבות שמחייבות תהיה על מידת האתיקה המקצועית שבאירוע, לכל הפחות מצד בית החולים. שוטרים ולוחמים אחרים זקוקים וראויים להערכה והוקרה על פעילותם; אך דחיפת מצלמה לפרצופו, ארבעה ימים לאחר פציעה כה קשה, חורגת מגבולות הטעם הטוב. גיוסו של אייל להעלאת המורל הלאומי, במקרה הטוב, או ליחסי הציבור של בית החולים, במקרה הרע, הייתה פסולה מכל וכל.
אך זו הייתה רק הסנונית הראשונה, שכן לוחמי השבעה באוקטובר הפכו לגלולת ההרגעה האהודה ביותר על הציבור הישראלי באותה תקופה קשה. בימים הבאים גם חבר הכנסת משה סלומון הצטלם עימו בסרטון שהועלה לפייסבוק וציין כי גבורתו של גרמאי "הצילה את הכבוד הלאומי", כאילו הכבוד הלאומי היה הנפגע העיקרי או היחיד באותו יום ארור. בינואר 2024 הוא הוזמן לישיבה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות שנועדה להיות "ישיבת הצדעה" ללוחמים ולוחמות מבין העולים החדשים. יו"ר הוועדה, ח"כ עודד פורר, החל את הישיבה בהקראה רבת רושם של שירו של אלתרמן, "אחד מן הגח"ל", על לוחמים יהודים שגויסו בשנת 1948 בחו"ל למטרות לחימה בישראל, ונשלחו פעמים רבות מן הספינה היישר לשדה הקרב, שם נהרגו חלקם. אך גרמאי, ראוי להזכיר, לא היה "גיוס חוץ לארץ", אלא חי בישראל מזה עשרות שנים, כך שראוי היה לתהות על עצם זימונו לדיון שהתיימר להתמקד בעולים חדשים, ובמיוחד בוועדה שמעולם לא טרחה לשמוע על שירותו המרשים במשטרה, אלא שמעה רק תלונות מצד הקהילה כלפי הארגון. גם הסיור שערכה הוועדה במכללה לשוטרים, אותו הדריך אי אז בשנת 2016, לא נועד להתעניין במצבו שלו, אלא התמקד בהבטחת יחס ראוי של המשטרה לקהילה.
אבל אייל, כמו אייל, איננו ציניקן סר וזועף כמוני, וטוב שכך. הוא מתעקש תמיד לראות את הטוב שבכל אדם, והוא התראיין בנדיבות, באדיבות וברצון. יתרה מזו: בכל ראיון שנתן הפגין יכולת נדירה לשבח את הסובבים אותו, ולהפנות את המחמאות שהופנו אליו באופן מיידי לאחרים, כמעט כאילו היו בומרנג. מקפיד תמיד לנדב אך פיסות מידע זעירות אודות עצמו, ובעיקר להלל אחרים. אני? גיבור? מה פתאום, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום. בעידן שבו המוטו המקובל הוא "רק על עצמי לספר ידעתי", במובן האגואיסטי של העניין, אצל גרמאי המוטו ההפוך הוא הנכון: הצנע לכת. חמוש בחיוך צחור וקורן, ונשמה יפה שרואה רק את המיטב בתוך ביצת הרוע האנושי, שיחק פינג פונג עם כתבי החדשות, והקפיד לשכנע אותם שמצבם של האזרחים להם סייע היה קשה בהרבה מזה שלו.
הוא המחיש את תפיסת עולמו זו עוד לפני המלחמה, כשהתבקש לתאר בקצרה את הגעתו מאתיופיה לישראל, לצורך ספר על הקהילה, ובחר לצמצם את סיפור חייו האישי לשלושה משפטים בדיוק, בעוד עיקר כתיבתו הוקדשה לתשבוחות לפעילות השייטת, המוסד והצוותים הרפואיים במהלך המסע לישראל; בראיון עם ערוץ 14 בינואר 2024 הודה שהליך השיקום אמנם מורכב, אך מיד פנה לשבח את הטיפול המסור בבית החולים, את מפקד מחוז דרום אמיר כהן, שהחלטתו להכריז על מצב חירום מנעה אסון גדול בהרבה, ובתשובה לשאלת הסיום הרת הגורל, האם שלחה לו רחל אדרי אל בית החולים עוגיות מעשה ידיה, לאות הוקרה, השיב בחיוך ענק ומבויש: "אני מחכה להן בקוצר רוח. אני מאמין שזה יקרה. בינתיים כל אחד מאיתנו נמצא בהליך כזה או אחר של טיפולים, אבל אני מאמין שזה יקרה".
כיום, כשנראה כי מסע יחסי הציבור הפוליטי שנערך על גופו הפצוע של אייל מתקרב לסופו, חוזרת השגרה לאיטה: החברה הישראלית ממשיכה להתייחס בחשדנות הגובלת בעוינות למשטרה; הפוליטיקאים ממשיכים להתעלם מתנאי העסקתם הקשים וממצוקתם הנפשית של השוטרים שאך גברו בעקבות המלחמה; ורק רחל אדרי, למענה סיכנו אייל ושוטרים נוספים את חייהם, זכתה לחיי נצח בפנתאון הגבורה הישראלי, וממנו היא משווקת לכולנו בעזוז את מתכון השקשוקה שלה.