כשהחלה להתגבש הרשימה הארוכה (מאד) של השוטרים עליהם רציתי לכתוב בעקבות המלחמה, הצטברה לצידם גם רשימה קצרה יותר, של מי שהוגדרו כ"שוטרים סלבריטאים", שזכו ממילא לסיקור תקשורתי נרחב, ולפיכך נפסלו על הסף כמושאי כתיבה עבורי. תמיד העדפתי להתחקות אחר אלה שנותרו אנונימיים, מבחירה אם לאו. שתיים מן הדמויות שנכללו ברשימת הסלבריטאים הקצרה היו שפרה בוכריס ומאלי שושנה: כמות תשומת הלב הציבורית והתקשורתית שדבקה בשתי קצינות המשטרה הללו, כמעט בעל כורחן, הייתה בלתי נתפסת כמעט. די היה בכך כדי לפסול אותן כנושא לכתיבה עבורי.

אך נפלאות דרכי הגורל, והתמזל מזלי לפגוש את מאלי שושנה. ולא סתם פגישה, אלא אחת שנקבעה באופן מקרי לעוד אחד מאותם ימים בהם המתינה ישראל בקוצר רוח למתקפת כתב"מים איראנית. ואם ממילא נגזר עלייך למות מכתב"מ, רצוי שהדבר יתרחש תוך כדי ארוחת ערב במסעדה טובה, עם מאלי שושנה האגדית בכבודה ובעצמה, על חוף הים, ולאור שקיעה קסומה. ללא ספק, יש בכך כדי להפוך את היאוש שבמוות להרבה יותר נוח.

אמנם, פרסומה הרב של מאלי שושנה נקנה בדם, לרבות דמה שלה, לאחר הקרב שהובילה בתחנת המשטרה בשדרות בשבעה באוקטובר; ועדיין, ספק אם עד לפני שנה ניתן היה לדמיין כי שוטרת ישראלית עשויה לזכות להערצה של ממש מצד הציבור, ובקנה מידה כה נרחב. אך זה בדיוק מה שקרה בשנה החולפת: בין היתר, הספיקה מאלי מאז לקבל את אות הפנתרה של נעמ"ת, התבקשה על ידי האקדמיה ללשון לבחור את המונח שמייצג בעיניה את המלחמה ובחרה במונח "הרוח", שבזכות רוח הקרב שלה ושל שוטריה שרדו באותו יום על גג התחנה; קיבלה את אות האבירות של מרכז פרס לשלום וחדשנות; צולמה לתערוכה "תשעה חודשים" יחד עם 20 נשים אחרות שהוגדרו "מעוררות השראה" בעקבות התנהלותן במלחמה; דמותה מופיעה בארכיון "גיבורות מברזל", וגם בתערוכה במוזאון הסובלנות; וכן, לאחרונה היא גם הפכה לקומיקס.

שלל הקרדיטים להם זכתה, ובצדק כמובן, התמקדו אך ורק ב-24 שעות בחייה. אבל ניתן היה וצריך היה להתעמק מעט יותר בדמות ייחודית זו; כי בגיל 55, היא רחוקה מלהתמצות באותן שעות ארוכות על גג התחנה במשטרת שדרות, חרף האומץ שהפגינה באותו פרק זמן. סביר להניח שאלמלא החליטו מחבלי החמאס להמיט על ישראל את הטרגדיה של השבעה באוקטובר, הייתה פורשת אישה מרשימה זו לגמלאות, מבלי שנשמע על קיומה. אבל אפשר וצריך לדבר על שוטרים כרצף, ולא כנקודה מבודדת בזמן. יש להבין מה גרם להם להתגייס למשטרה, איזה מסלול עשו, מה הוביל את דרכם להצטלב עם זו של המחבלים – מבחירה על פי רוב ותוך חתירה למגע – בשבעה באוקטובר, וכן, אפילו לנסות לבדוק מה מצבם היום. ומאלי, ללא ספק, תוכל להוות מורת דרך מצוינת במסע זה. 

דמותה של מאלי נוצקה בתוך כור ההיתוך, במתכונתו הקלאסית, ממש כפי שחזה אותו בן גוריון, ביחס לשלושה רכיבים: מועד הלידה, מיקומה, וזהות הוריה. היא נולדה ביום העצמאות של שנת 1969, תאריך הדחוס בין הניצחון הגדול של 1967, לבין הטרגדיה של 1973; עיר הולדתה – אשדוד, היא אחת הערים העתיקות בארץ, שהתפתחה במתכונתה המודרנית משנת 1956, והוכרזה כעיר בשנת 1968. היא מתגוררת שם עד היום, מבלי שתוכל לדמיין את חייה הרחק מחוף הים, שבסמוך לו מתקיימת פגישתנו.

הוריה – שילוב של אב ממרוקו ואם מרומניה – השלימו את התמונה. אימה נולדה ברומניה בסוף מלחמת העולם השנייה. בארץ עבדה כאחות ולאחר מכן כמטפלת בקשישים. ממנה למדה מאלי, כי לא חשוב איזו עבודה תעשה, זו צריכה להיות אחת שתאהב. ואין ספק כי העבודה במשטרה יקרה ללבה, אחרת ספק אם הייתה שורדת בה 30 שנה. אביה של מאלי הגיע בגיל שנתיים ממרוקו לישראל, ועבד בבתי הזיקוק באשדוד. ממנו למדה על חשיבות ההתמדה, והאהבה ללא תנאי לכל אדם, שתי תכונות שקשה להפריז בחשיבותן עבור שוטרת בכלל, ובישראל – בפרט. את שנותיה הראשונות בבית הספר העבירה בפינת הכיתה: היא הייתה ילדה מחוננת, שידעה כבר מכיתה א' לבצע מכפלות של שני מספרים דו ספרתיים זה בזה בקלילות מרובה, וידיעותיה עלו לעתים על אלה של המורה. ככזו, נתפסה כעוף מוזר בבית הספר היסודי, ומוריה התקשו להכילה או להבינה. אך ציוניה היו מעולים לאורך כל הדרך, עד שאותרה בכיתה ו' כמחוננת, והופנתה לבית ספר בויאר בירושלים. עם זאת, כשהגיעה לשם ראתה שהמקום סגור ומסוגר מכל עבריו, וסירבה ללמוד שם. "איזה טמטום" היא אומרת בדיעבד, ומחייכת לזכר הילדה הנחרצת שהייתה, שפסלה כך סתם על הסף הזדמנות פז מעין זו, מבלי להבין את עוצמת ההחמצה.

היא הייתה אז בת 12 לערך, הוריה התגרשו זמן קצר לאחר מכן, והיא נותרה ללא יד מכוונת שתראה לה את דרכה, ותבהיר לה כי בויאר עשוי להציע דרך שונה בחיים, אולי קלה יותר. מאוחר יותר סירבה לעבור גם לכפר הנוער בן שמן. עם זאת, היא איננה מתחרטת על שבחרה בסופו של יום בדרך המתוירת פחות ביער, כפי שכתב קיפלינג, ובמקום מסלול המחוננים של בויאר, או כפר נוער בו למדו בין היתר שמעון פרס ורעייתו, למדה לבסוף בתיכון המקיף א' באשדוד. כבר אז, כילדה, ידעה שהיא רוצה להתגייס למשטרה, ונראה שתחושת הבטן שלה כי לא תזדקק למסלול המחוננים למטרה זו, אכן הייתה מדויקת

אך בדרך אל המשטרה, עוד נותרו לה שתי תחנות: הצבא, ומאבק במשקל. בצבא היא התגייסה לשריון, שירתה במסלול ייעודי לקצונה, ובמקביל החלה להתנדב במשטרה, תוך קבלת היתר חריג להתנדב בשני מקומות במקביל: בבילוש, שם עסקה במארבים, מרדפים ומעצרים, בעיקר באשדוד, וביחידת המתנדבים במשטרת תנועה. את עבודתה במשטרה באותן שנים היא זוכרת בערגה של ממש: הקשר בין השוטרים היה הדוק, והם נהגו לצאת יחד לאחר המשמרות אל הנמל, לרכוש בגטים, לדוג דגים, להעביר אותם היישר אל המנגל שהודלק בסמוך לעמדת הדיג, ולשבת כך עד שתיים בלילה.

עם זאת, כשהשתחררה מצה"ל ורצתה להתגייס למשטרה כעבודה, הותנה גיוסה בהפחתת משקל. היא לא אמרה נואש, הפחיתה 20 ק"ג, והתגייסה בספטמבר 1993 כשוטרת מן המניין. תחילה שירתה במשמר האזרחי בחצי משרה, כקצינת נוער, והפעילה בסיס שנועד לבני נוער מכל בתי הספר בעיר. נערים בני 18-17 עברו מטווחים במסגרת זו, והיוו מעין כיתת כוננות לאיתור נעדרים. לאחר מכן הפעילה יחידות מתנדבים מיוחדות, הפועלות במדים, כמו סיור ותנועה, ובמסגרת זו גייסה את המתנדבים, הכשירה והדריכה אותם. תחום המתנדבים ליווה אותה לאורך כל שנות שירותה בין יתר תפקידי הליבה בהם עסקה במשטרה.

משם, עברה מאלי למשרה מלאה כראש משרד קהילה ומשטרה בקריית גת, ואז חזרה לאשדוד לתפקיד של קצינת מתנדבים (1995). לאחר שלוש שנים (1998) מונתה לקצינת סיור ראשונה במחוז דרום "התפקיד הכי מעניין במשטרת ישראל", תפקיד הנוגע בכל תחנות החיים ובכל חלקי החברה הישראלית: מהצלת חתול תקוע על עץ, סכסוך שכנים, רצח, תאונת דרכים קטלנית, לידת תינוק, סכסוכי משפחה ועוד.

בתקופה זו נהרג אחיה הצעיר, ארז, בתאונת דרכים. במהלך נהיגה ביום גשום, רכבו נכנס לבור שקשה היה לראות בכביש, החל להסתובב במקום, ומשאית שהגיעה פגעה בו. הוא נהרג במקום. במקביל, נדרשה באופן לא צפוי לצאת להשלמה של קורס קצינים. באותה תקופה מי ששירתו כקצינים בצה"ל והתגייסו למשטרה, לא נזקקו לקורס נפרד, אך באותה תקופה שונה הנוהל ועתה נדרש מהם קורס השלמות, שנמשך כחודשיים. היא הייתה עדיין שקועה באבל עמוק ולא יכלה לצאת. למזלה (ולמזלה של משטרת ישראל), בשלב זה מונה מפקד חדש לתחנת אשדוד, שגילה רגישות והציע לה תפקיד מנהלי, כראש משרד תמיכה לוגיסטית של התחנה, תפקיד בו לא תזדקק לקורס. ואמנם, כך עשתה. בין לבין, פקדה גם את ספסלי האקדמיה: למדה לתואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית (1997), תואר שני במנהל חינוך באוניברסיטת דרבי (2000) ותואר ראשון במשפטים במכללה האקדמית אונו (2017).

בשנת 2003 נולד בנה, שנקרא על שם אחיה, ארז. בשלב זה עשתה גם את קורס ההשלמה, והחלה למלא שורה של תפקידים מבצעיים בתחנות במרחב. מינויה לראש משרד תנועה באשדוד היה משמעותי במיוחד עבורה: "עד היום, לפעמים עוצרים אותי שוטרים ואומרים לי, 'כשהייתי צעיר תפסת אותי ולקחת לי את הרישיון, בזכותך אני במשטרה, כי לא עצרו אותי, הפסקתי לעשות שטויות. בהתחלה קללתי אותך אבל אז הבנתי שעזרת לי והצלת אותי'. אז כן, זה משמח. מצד שני זה גם תפקיד קשוח, הרבה הרוגים, הקפצות, כל תאונה קטלנית את יוצאת, ואת זוכרת פנים של הרוגים והרוגות, את לא שוכחת אותם. ואת מרגישה שאת עושה באמת שירות".

בספטמבר 2023 סגרה מעגל, וחזרה לתפקיד קצינת מתנדבים במרחב לכיש, בדיוק במקום בו החלה את דרכה. אחד מן הדברים שנכללו בהגדרת תפקידה כקצינת מטה, כחלק ממדיניות מפקד המרחב, היה משמרות בחגים כסיוע לתחנות הקטנות במרחב. שאחת מהן הייתה תחנת שדרות. התחנה, שהוקמה בשנות החמישים, היתה אמונה על שטחי המועצה האזורית שער הנגב וחוף אשקלון, ונדרשה להתמודד בשני העשורים האחרונים עם אלפי רקטות מעזה, כשלרשותה כוח אדם של כמה עשרות שוטרים בלבד. בשבת בבוקר מספרם מועט אף יותר. למזלה של מאלי – ולמזלנו – ערך החמאס שיעורי בית באופן רשלני למדי בתחום חילופי המשמרות במשטרת ישראל: אם הייתה הפלישה לשדרות מתרחשת שעה מאוחר יותר, לאחר שהחלה כבר משמרת הבוקר, ומשמרת הלילה התפזרה לדרכה, היו המחבלים מוצאים את תחנת שדרות מאוישת בכוח אדם מצומצם בהרבה מכפי שהיה בעת פלישתם.

כשקבענו להפגש, כותרת הפגישה מבחינתי הייתה "הכל, חוץ משבעה באוקטובר". זאת, כיוון שלא מעט עיתונאים דשו עד דק בנושא, והעדפתי לא לנבור בנפשה בפעם המאה אלא להסתפק בסקירה מהירה בלבד של המידע שפורסם בנושא עד כה: כיצד הגיעה למשמרת בוקר בשעה 6:20, כקצינה תורנית והחנתה את הניידת מול התחנה; כיצד נכנסה ליומן בשלוות בוקר החג, ואז החלו אזעקות, ירי ודיווחים על חדירה; כיצד תהתה למראה הטנדר הלבן שעליו שישה אנשי חמאס ברחוב "מצלמים כאן פרק של פאודה ולא אמרו לי?"; כיצד ראתה מחבלים עדיפים במספרם ובציודם מסתערים על התחנה, בה נמצאה עם חמישה שוטרים ואזרח, החמושים בנשק אישי בלבד; קרב היריות שניהלה על גג התחנה לצד שוטרים נוספים, שחלקם נהרגו במהלך היום, במהלכו הרגה חמישה מחבלים; כיצד הושלך לעברה רימון והיא השליכה אותו חזרה לעבר המחבלים; הפציעות שספגה; שיחת הפרידה מבנה היחיד; כיצד בדיוק בשלב בו אזלה התחמושת של השוטרים, הגיע סולם של רכב כיבוי אש לחלצם מהגג עם לוחמי הימ"מ, ברוח האלתורים שאפיינה את היום ההוא כולו; וכיצד, לבסוף, הורה מפקד מחוז דרום להרוס את התחנה על המחבלים שנותרו בה. שמונה שוטרים נהרגו בקרב זה. היא עצמה חזרה כבר למחרת לעבודתה.