ילד אור הירח: לזכרו של דן גנות ז"ל

דן נולד בנובמבר 1981 בקריית ים. אימו הייתה אחות בקופת חולים מאוחדת בקרית מוצקין, ואביו, יהודה, היה מנהל חברה. הוא גדל כילד סנדוויץ' בין אחיו הבכור, אופיר (45) לבין אחיו הצעיר גילעד (34), למד בתיכון בקריית חיים, וסיים את לימודיו בתיכון 'תל אביב' בחוצות המפרץ. המוזיקה מילאה חלק מרכזי בחייו. הגיטרה הפכה לאיבר נוסף בגופו מגיל צעיר, ומאוחר יותר הצטרפה אליה גם הדרבוקה. אבל בניגוד לבני נוער אחרים, שהנגינה עבורם היא שלב חולף שנולד בעקבות טיול שנתי בתיכון, ונעלם בטיול השנתי הבא, דן דבק בתחביב זה, ובמוזיקה בכלל, עד יום מותו. ונדמה, כי בחייו הקצרים והסוערים, שרובם עברו עליו במדי כוחות הבטחון, הייתה זו המוזיקה אשר שימשה לו עוגן הצלה וחוף מבטחים גם יחד.

שתי אהבותיו האחרות פרט למוזיקה, נצבעו בכחול וירוק. כחיפאי, אין פלא כי הים תפס מקום מרכזי בחייו: הוא אהב לגלוש, לשחות, או סתם לטייל בחוף. כשיצא לטיול המסורתי שלאחר הצבא, התרחק אמנם מחיפה, אך לא מן הים, ובחר באי על חופי הים הקריבי דווקא. גם לאחר שאביו חלה באלצהיימר ומצבו הדרדר, המשיך דן להגיע איתו אל חוף הים, מבלי להתייחס למורכבות שהוסיף כסא הגלגלים למסע הגברי המשותף. שם, נהגו לשבת בצוותא ולצפות בגלים בשתיקה.

 

אהבתו השלישית הייתה הכדורגל. כבר מגיל צעיר היה הלב צבוע ירוק; כאוהד של מכבי חיפה, נהג להגיע למשחקים רבים ככל שיכל, ולשבת יחד עם אחיו ביציע ג' האגדי. כשהתגייס לצבא, הקפיד להמשיך ולהתעדכן במתרחש במשחקים של מכבי, ככל שיכל. כשעשה עבודות נוספות, כשוטר, ניסה להשתבץ בעיקר למשחקים של מכבי: אם כבר נאלץ לעבור את עוגמת הנפש הנלווית לאותן שעות נוספות ארורות, לצורך השלמת שכר, כי אז, לכל הפחות, לעשות את זה במשחקי מכבי חיפה.

עם גיוסו לצה"ל, שירת כחובש בגדוד צבר בגבעתי. באחד האירועים שחווה, חייל שנמצא לצידו שם לב לצלף שהסתתר מולם. זה היה עניין של שבריר שניה: החייל הפיל את דן ארצה, וכך הכדור שירה אותו צלף ברגע הבא עבר דרך הקסדה של דן, אך לא פגע בראשו. אחרי מותו אמרה אימו: "עם דן, הכתובת הייתה על הקיר, רק לא ידענו תאריך. הוא תמיד היה הראשון, תמיד הוא היה נלחם, הוא לא היה רואה ממטר אף אחד כשהיתה לו משימה".

עם שחרורו מהצבא טס, כהגדרתו, "לאי נידח בקריביים שיש כאלה שמכנים גן עדן, רחוק מכל הבלגן שיש בארץ הקודש", שם עבד חמש שנים במכירת תכשיטים ויהלומים בשווי אלפי דולרים, לתיירים "שהמלחמה היחידה שראו נמצאת בתוך קופסת פלסטיק" כפי שכתב מאוחר יותר. את גן העדן בו שהה פקדו לעתים גם הוריקנים, שאילצו אותו להסתגר בחדרו ולהסתפק במזון מועט עד לסיומם. אך הסערות הקשות באמת היו אלה שפקדו את נפשו; שכן בדומה לחיילים קרביים משוחררים רבים, נראה שהקדיש את עיקר מרצו בתקופה זו למאבק בשדים שהעמיס השרות הצבאי על גבו. וכאלה היו לו קרוב לוודאי לא מעט.

 

בשלב מסוים הגיע לגן העדן הפרטי שלו זוג ישראלי לחופשה, וסיפרו לו על פרסום הספר "אם יש גן עדן", שבהשראתו הופק גם הסרט "בופור". כך, נחשף דן לרומן הביכורים המופתי של רון לשם, העוסק בסיפור הישרדותו של צוות לוחמי חי"ר במוצב הבופור, ברגעי הדמדומים של שליטת צה"ל בדרום לבנון. סקרנותו של דן התעוררה. הוא החל לחפש את הספר, וכשמצא אותו, קרא בשקיקה. העלילה, המתוארת דרך עיניו הבדיוניות של לירז, מפקד הצוות, מובילה את הקורא בנפתולי המסלול הצבאי האוניברסלי, של חיילים באשר הם: האחריות הכבדה, האירועים הקשים, אשמת הניצול, הטראומה, האשמה, הגעגוע, הפחד, הכאב, הזוגיות והמשפחה. "במערב אין כל חדש", בגרסת המזרח התיכון.

בהשפעת הספר, החל לרשום קטעי יומן. "האם באמת יש גן עדן?" תהה בפתיחת המסמך שכתב לעצמו, אי שם בגן עדן קסום משלו. "קוראים לי דן גנות", הציג את עצמו בפני יומנו הטרי. "אני חי כרגע באי בקאריביים וגם אני רכשתי את השריטה שכל חייל קרבי מקבל ביחד עם מענק השחרור ביום השחרור בבקו"ם. לגבי המענק, אני חושב שאחרי שנה באזרחות לא נשאר לו זכר, ולעומת זאת השריטה שקיבלתי במתנה נהיית יותר ויותר עמוקה".

קריאת הספר טלטלה את דן: הוא נדהם לגלות מה רב הדמיון בין חייהם של חיילים שונים במקומות שונים, ובעיקר הדמיון בתהום הנפערת בינם לבין בני המשפחה, החברים ובת הזוג, המתקשים להבין את מציאות חייו של החייל, ולגשר על אותה תהום. בכתיבתו ביומן המשיך לנסות לגשר בין העולמות, ולהסביר – אולי בעיקר לעצמו – את שחווה בשירותו הצבאי: "איך תסביר ששבע שנים אחרי השחרור אתה עדיין מרגיש וחושב על מה שהיה אז? מה שמצחיק בכל הסיפור, שאני חושב על זה על כוס בירה מול השקיעה, במקום הכי נידח שיש, ונזכר בתקופה הכי סוערת בחיים שלי. פשוט זכרון שמסרב לעזוב. הזמר שלמה ארצי שר באחד משיריו: 'הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב'. האם באמת כולם מזדהים עם המשפט הזה? או אולי זה רק אני שנותן למשפט הזה להשתלט על חיי? מצד אחד אני סובל בשקט את המראות שרצים לי בראש בלי סוף על אותה תקופה הזויה, אבל מצד שני אני מרגיש גאה שלקחתי חלק בהגנה על המדינה שלי [….] מדינה שבשביל רבים היא פיסת גן העדן היחידה".

במקביל, הזכיר בכתיבתו אירועים קטנים, רגשות ותחושות מתקופת השירות. למרות שהיה חסר ניסיון בכתיבה, הטקסטים שכתב באותה תקופה נוסחו על ידו בכתיבה בוסרית ומטלטלת בו זמנית, לכל הפחות עבור הלב הישראלי המצוי, שכן שרטטו מציאות שהייתה מוכרת היטב, עד כאב, לכל ישראלי בוגר באותה תקופה: "איך תסביר שהאורגזמה הכי חזקה שהייתה לך בחיים היא הרגשת המים שנוגעים לך בגוף, אחרי כוננות במשך ארבעים יום עם אותם בגדים, תחתונים, גרביים? איך אפשר להסביר מראה של גופה חצויה, כדורים שורקים, או סתם דמעות של פחד שיוצאות מהעיניים של החבר הכי טוב שלך, ואתה צריך לסמוך עליו שיקום ויסתער איתך בזמן אמת?"

ולצידן של חוויות קשות אלה, חש תסכול עצום בנוגע למי שמציאות חייהם הייתה זרה בתכלית לזו שלו: "כוכבים שמרוויחים הון חיים בלי דאגות תחת אור הזרקורים. אנשים שלא חוו קיר של כדורים שעובר מעל הראש לעולם לא יבינו, ששם במלחמה לא יהיה את הבמאי שיבוא ויצעק 'קאט' בגלל שאיזה שחקן קוקסינל נקע את הרגל. לשלוט בלחיצת כפתור, לבחור את ערוץ האקשן שבו משדרים סרטים עם כוכבי קולנוע שאין להם מושג מה זה שקע כתף, או סתם דבר בסיסי כמו פזצטא. שם בשטח ברגע האמת אנשים ימשיכו להילחם גם אם היד שלהם תלויה על כמה רקמות עור, כי אין מה לעשות, זה או לחיות או למות".

מתפ"א

ביולי 2013 התגייס למתפ"א, יחידה מבצעית המהווה את מנהלת תאום פעולות האכיפה של משטרת ישראל. בשיחותיי עם שוטרים, אני מנסה תמיד לרחרח מה הייתה סיבת גיוסם, כיוון שהיא שתתווה את הקוד הגנטי-מקצועי של מסלולם במשטרה. עם דן לא הזדמן לי לשוחח בעניין, אך אני נאלצת להמר שהסיבה לגיוסו הייתה פשטנית כמעט: ציונות. דן היה פטריוט ציוני נלהב, בצורה שהצליחה לשעשע לא פעם את חבריו. הוא פיתח אהבה למדינת ישראל שנעה על הגבול שבין האפלטוני לרומנטי ממש. אפרת, אימו, תיארה כיצד "המדינה הגיעה לפני הכל: לפני הנשים, הילדות, דגל המדינה היה תלוי אצלו על הדלת של החדר שלו כבר בתור ילד". הוא השתייך לאותה קבוצה מתמעטת והולכת של אנשים עליהם כתב יהושע סובול כי הינם "יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ//ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול." לו ניתנה לו ההזדמנות לבחור את המלים שיחקקו על מצבתו, נראה שהיה בוחר בארבע מהן בלבד, גם אם תוך הפרה מסוימת של זכויות יוצרים: "טוב למות בעד ארצנו".

ידידתו, קרן גולדברג, התייחסה בהספד שפרסמה בפייסבוק לאחר מותו לאותה ציונות תמוהה ובוערת שפעמה בלבו: "היה בך רף נדיר של אהבת הארץ. דובר עברית שפת אם, רומנית צולעת וציונות שוטפת של הדור הקודם, עד שלפעמים היה נדמה לי שאתה גלגול של חלוץ מקום המדינה, בגוף של יס״מניק חתיך ושזוף. ב'נאומים' שלך על מצב האומה, כשאתה רק רוצה לפרוק ואני רק רוצה לסגור יום ולדבר על שטויות, הייתי מתבוננת בך, מרימה גבה ומנסה לאתר טיפה סרקזם. ציניות. משהו. ולא היה".

 

שנה לאחר גיוסו למשטרה, באוגוסט 2014, פרצה מלחמת צוק איתן. למרות שהיה פטור מחובת גיוס בשל עבודתו במשטרה, התעקש להתייצב למילואים בעזה, ולחזור לתפקידו הצבאי כחובש קרבי. תפקיד, שבדיעבד הציל את חייו: באחד הימים נכנס עם אנשי צוותו למנהרה, ונורתה לעברם אש ממרגמה. כיוון שלבש אפוד ונשא אלונקה על גבו, ההדף הטיל אותו לאחור על גבו, אך הציוד הגן עליו הותיר אותו פצוע אך חי. הוא סירב להתפנות ורצה להמשיך לטפל בחיילים שנפצעו. לבסוף פונה במסוק לבית חולים, אך חלקים מנפשו נותרו באותה מנהרה: שנים ארוכות לאחר אותה התקלות המשיך לשמוע את חבריו הפצועים צועקים לעזרה, ותמיד אמר שלא סיים את משימתו, כיוון שהשאיר אותם מאחור. שותפיו לצוות מתפ"א הגיעו לבית החולים עם בלונים, אותם תלו בין היתר על שקית האינפוזיה שלו. באינסטגרם שהוקם לזכרו לאחר מותו, כתבו כי כך בדיוק הם מדמיינים אותו בגן עדן – שוכב במיטה, כי בכל זאת מסעו מעלה היה קופצני משהו, אך מאושר ומוקף חברים ובלונים.

עבור אפרת, אימו, הייתה אותה מרגמה בעזה רק תחנה אחת בדרך הארוכה, הכואבת, אל מותו: "ידענו, תמיד, שהכתובת על הקיר. רק לא ידענו מה התאריך" אמרה בראיון לאחר מותו. השירות הקרבי בגבעתי, החור בקסדה, התקרית במנהרה, עבודתו במתפ"א, ואהבת הספורט האקסטרימי, לא הותירו בה ספק בנוגע לכך שהוא חי על זמן שאול. ואמנם – צדקה.

לימודים

אחרי מספר שנים בהן עבד במתפ"א, יצא בשנת 2018 ללימודי תואר ראשון, באוניברסיטת חיפה. במסגרת זו, אני נאלצת להודות בכאב לב, פגשתי בו ולא ידעתי. זו הייתה השנה הראשונה בה התחלתי ללמד במסלול קק"צ (קורס קציני משטרה), עבודה שהפכה להתמכרות של ממש, ונותרה כזו עד היום. ועדיין – בתחילת הדרך, זה היה אתגר קשה, כמעט בלתי ניתן לפיצוח: אני לא ידעתי איך להתמודד איתם, והם – איתי. הייתי כמעט קלישאה של ניגודים ביחס לכיתה זו, שרובם המכריע היו גברים, וכולם – שוטרים, בעוד אני עו"ד פמיניסטית חמומת מוח, אשר חושבת, נושמת וכותבת זכויות האדם, שתבעה פה ושם את המשטרה. לא בדיוק המתכון המבטיח לרומן עם כחולי המדים. כשסיפרתי להם את כל אלה בפינת הגילוי הנאות, בשיעור הראשון, וגם הוספתי (רחמנא לצלן) שאני מפרסמת לעתים מאמרים בעיתון הארץ, נשמעו תדיר נאקות בהלה בכיתה.

דן למד אצלי בשנה הראשונה שלי בתוכנית הקק"צ, כשעדיין כל שניסיתי לעשות הוא לחזור הביתה בשלום מעוד שיעור איתם. עד לאחרונה, לא ידעתי על כך; אך כשהתחלתי לכתוב רשימה זו, לא הצלחתי לזכור באחד הימים היכן שמרתי את הקובץ. לפיכך, עשיתי חיפוש בכל המחשב אחר קובץ ששמו "דן גנות", ולפתע עלתה עבודה שהגיש אי שם בתואר הראשון. כיום, אני מכירה כל סטודנט שלומד אצלי במסלול זה בשמו, ולרוב – יודעת עליו גם מעט יותר מזה. אבל את דן – הצלחתי משום מה להחמיץ לחלוטין. מתוך סקרנות, קראתי את עבודתו. זה היה תרגיל טכני לחלוטין, של ניתוח מאמר על הפעלת כוח שלא כדין בידי שוטרים. במסקנותיו, הצביע דן בין היתר על הבעייתיות הטמונה במח"ש, לא בגלל אלה המוזכרות לרוב בדיון הציבורי הנזעם אודותיה – מיעוט כתבי האישום או קולת הענישה, אלא מכיוון שסבר שהנושא צריך להיות בטיפולם של מפקדים במשטרה: לחנך את פקודיהם, להטמיע בהם נהלים וערכים, ולבצע תחקירים ושיעורים שבועיים בנוגע להפעלת כוח על ידם. מאוחר יותר, ביוני 2022 סיים את לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה במדעי המדינה.

 

באותה תקופה, חווה אירוע קשה גם בחייו האישיים: אביו, יהודה, חלה באלצהיימר, בגיל 73. הייתה זו מהלומה קשה למשפחה: יהודה היה איש בריא לחלוטין, ללא מחלות רקע, שרכב על אופניים, הלך ושחה מדי יום. הוא הוריש לדן הן את אהבת המוזיקה (אם כי אביו חיבב בעיקר את הכינור), והן את אהבת הספורט (אם כי את המשיכה לספורט האקסטרימי פיתח דן בעצמו). בשלב זה היה דן היחיד מבין הבנים שחי בארץ, לאחר שאחיו היגרו לארה"ב ולפיליפינים. לפיכך, נחשף יחד עם בני משפחתו לקושי העצום הנלווה לטיפול באדם שלפתע, בהרף עין ממש, הפך מאדם מתפקד לחלוטין, לכזה היושב בכסא גלגלים ואינו מסוגל לזהות איש מן הסובבים אותו.

בשונה ממשפחות רבות אחרות, קיבלה משפחת גנות החלטה עקרונית שלא להסתיר את מצבו, או את הקשיים הטמונים בהתמודדותם עם המצב החדש. בראש השנה לאחר שחלה, כתב דן על אביו בפייסבוק שלו: "כבר אמרתי שאני שונא חגים? אז הנה אני אומר. תמיד כמו בכל ערב חג, הבדידות מתחדדת. עוד ערב שבו אתה נשאר שם לבד, נתון לרחמים של מטפלים שיכול להיות שעבר עליהם יום רע. עוד ערב שאמא צריכה לבלות בלעדיך. בכל פעם כשאני בא אני יוצא מפורק, קשה להשאיר אותך מאחור. בכאב לב אני רוצה לאחל לנו שתהיה שנה של שקט, שנה של פחות כאב ויותר שמחה, שנה של שחרור ושל אהבה. שנה טובה אבא שלי".

 

השיטור העירוני באור עקיבא

עם סיום התואר הראשון, שירת דן בתחנת חדרה, ולאחר מכן בשיטור העירוני באור עקיבא. בשני תפקידיו אלה, נדרש להסתגל לסוג עבודה שונה בתכלית מזה שהורגל לו במתפ"א. כפי שגילה עד מהרה, תנאי יסוד פשוט אחד בלבד קבוע בחוזה העבודה של כל שוטר, הן זה הכתוב והן זה שבעל פה: שעות העבודה לעולם אינן נגמרות. יום עבודתו של שוטר בישראל ארוך מן המקובל (9 שעות למשמרת, בהשוואה ל-8 בשוק החופשי), ואף זאת רק כנקודת מוצא: יום העבודה עשוי להתארך; לרוב הוא אמנם מתארך; וגם כשיצאו לביתם השוטרים לא יהיו חופשיים באמת. ולא בגלל הדברים הגדולים דווקא, שיגיעו לתקשורת, על שוטר שנתקל במחבל בעת חופשה עם משפחתו, אלא בגלל הדברים הקטנים ביותר: אזרח המבקש סיוע בהחלפת גלגל משוטר במדים דווקא, שנראה בעיניו משום מה המהימן ביותר לתפקיד זה, או כל אחת מאותן פעולות המתרחשות במרחב הציבורי ומותירות את הציבור אדיש לקיומן, אך מטרידות תמידית את מי שההגנה על מרחב זה היא ליבת עבודתם.

אצל דן היה סטנדרט קשוח זה נקודת מוצא בלבד, והוא קבע לעצמו רף מחמיר אף יותר: גם זוטות של ממש במרחב הציבורי טרדו את מנוחתו, בכל מקום, ובכל זמן. ידידתו, קרן גולדברג, סיפרה בהספד בפייסבוק כיצד בזמן שהיא ודן עמדו לצאת ממסעדה בתל אביב, עברו ליד שולחן ריק, עליו ניצבה מאפרה ובתוכה בדל סיגריה בוער. דן רצה לחזור ולכבות את הסיגריה, והיא תהתה בינה לבין עצמה: "מי ראה בכלל חוץ ממך? רצית לחזור ולכבות ואני צחקתי ואמרתי שאתה חייב להוריד את מפלס האכפתיות שלך. לא עזר. תמיד היית עירני ודרוך גם כשאתה לא במשמרת. בכלל, 'משמרות', 'גיזרות' – כל אלה היו עבורך מלל בירוקרטי מיותר שמאיים לצמצם את גודל האחריות שלקחת על כתפיך, את הדבר הענק הזה שחיית אותו בכל רמ״ח איבריך: הייעוד האישי שלך להגן על העם והארץ. היית לוחם-צדק, לוחם-על, גיבור-על שכל ייעודו הוא עשיית טוב והשבת הסדר העולמי על כנו. ממש כך. גם אם היית חי עוד 100 שנה לא היית נח לרגע, כל עוד יש מצוקה כלשהי, למישהו, איפשהו. ובמדינה שכבר הרשתה לעצמה לעצום עיניים ולנוח רגע (מסתבר שקצת יותר מדי), זה היה קשה לעיכול גם למעגל הכי קרוב שלך. אנחנו סביבך, חיים במוד 'שחרר, בחייאת' ואתה במוד של 100% כוננות תמידית".

מקרה אחר, בו נדרשה דווקא אותה כוננות תמידית פנימית שלו, היה אירוע טרגי שהתרחש בחוף הים ביולי 2021, עת ילד בן שנתיים טבע למוות, וניסיונו של דן להצילו כשל. בפייסבוק שלו כתב באותו יום: "הצעקות של המשפחה, הבכי קורע הלב של האחים שלו כשאני וחבר נוסף מבצעים בו החייאה, מתפללים לנס שיחזור לו הדופק, מנסים לזהות סימן חיים ולו הקטן ביותר כנראה שלא יצאו לי מהראש לעולם. צריך שניה אחת של חוסר תשומת לב ובום הנורא מכל קורה. אתם מזועזעים?" ספק קבע, ספק שאל דן את קוראיו בפוסט "יופי, מעולה! קחו אחריות. אלף עיניים. שמרו על היקר לכם מכל. תמנעו ממני את הניסיון להיות הגיבור, להציל חיים, מוותר על זה מעכשיו. מוכן להתעסק עם החארות, עם העבריינים, תמנעו ממני ומהחברים שלי את המקרים בהם אנחנו צריכים להיות גיבורים".

בזמן עבודתו בשיטור העירוני החל דן פרויקט משותף למשטרת אור עקיבא ולמחלקת הנוער בעירייה, בטיפול בנוער בסיכון. שני רבי, מנהלת מחלקת הנוער בעירייה, ביקשה לנסות ולשנות את המשוואה ההרסנית שהתפתחה בין בני נוער לשוטרים, ופנתה לדן. "כל גחמה שלי, הכי קטנה הוא היה זה שאמר כן, מסכים אני, רוצה אני, והביא את השוטרים וגייס אותם לטובת המטרה. וזה לא היה פשוט, כי יש להם הרבה משימות בתוך העיר. אבל דן מבחינתי היה איש חינוך לא פחות משהיה איש בטחון. היה לו חשוב לדאוג לדור העתיד".

במסגרת הפרויקט, הקימו השוטרים עם הנוער גינה קהילתית, ניקו עימם את חופי הים, שיפצו מועדון בשכונת אורות והגיעו אליו פעם בשבוע לשחק עימם פינג פונג וסנוקר. הנערים אהבו את דן, וכינו אותו, לסירוגין "המפקד דן", או סתם "היי אחי", והוא נהג לנהל איתם שיחות נפש ממושכות. לאחר מותו, כתבה שני רבי על הקשר שנוצר בינו לבינם: "לא אשכח את המבטים של בני הנוער שלנו כשהגעת לשחק איתם פינג פונג או לשפץ את מועדון הנוער. דאגת שהשיטור יוביל קהילה אחרת, קהילה של נוער שלא נרתע משוטרים אלא אוהב ומעריך אותם. שוחחת עם בני הנוער בגובה העיניים ובמקביל הפגנת חזות של מפקד, שהוא כל כולו דוגמה אישית ומופת. כל גחמה שלי לעבודה עם הנוער נענתה בחיוב. היה אכפת לך להראות לנוער שאפשר אחרת. להראות להם מהם ערכים אמיתיים. לנצח תיזכר בעיני הנוער באור עקיבא כגיבור".

 

 

ירון מכלוף, מנכ"ל העמותה לפיתוח כלכלי של אור עקיבא, פגש את דן במסגרת פעילות אחרת של העיריה באותה תקופה והוקסם ממנו, כמו רבים אחרים. כשביקשתי ממנו לפענח עבורי את סוד הקסם של דן, תהה על עצם השאלה: "מספיק שתסתכלי בתמונה שלו. האיש היה נשמה טובה. אבא מדהים, נמצא בכושר שיא, מנגן, שר, וגם חתיך עולמי, כזה שאת רואה אותו והנשמה נעתקת. ויום אחד, סתם, פתאום – בום. זהו. נעלם. אי אפשר להבין את זה. אי אפשר לתפוס. אני זוכר שפגשתי אותו בפעם הראשונה, במצעד הזרים שנערך באור עקיבא כל שנה בחנוכה, ואני זוכר שחזרתי הביתה באותו יום ואמרתי לאשתי 'אני רוצה להיות חבר של דן גנות'".

 

משפחה

יש אנשים שההתחקות על עקבותיהם לאחר מותם קשה ומורכבת: גם אם היו רבי פעלים והישגים, לא בהכרח הותירו את חותמם בציבור הרחב, או לא לפחות בדרכים המקובלות. דן, לעומת זאת, היה ההפך המוחלט: איש של אנשים, אהוב על שוטרים ואחרים, שאהב את המצלמה, והיא – אותו. לפיכך, הותיר אחריו שובל עקבות דיגיטלי עצום בהיקפו, ובאינסטגרם שהוקם לזכרו מצטברים עוד ועוד יהלומי זכרון נוצצים המתקבצים להם לכלל מחרוזת שאין לה סוף. תמונות אלה מתעדות אותו מתגלגל עם בנותיו על הדשא ובג'ימבורי, משקיף על נופי עמק יזרעאל, עומד מול מסילת הרכבת הנכנסת לאושוויץ, משתכשך במעיין כלשהו או שקוע בעוד ספורט אקסטרימי כזה או אחר: אופניים, צלילה, ריצות מרתון, גלישת גלים, גלישת רוח. תמיד על הקצה.

אוסף תמונות עצום זה מאפשר גם להתחקות אחר המשפחה שהקים. ביולי 2015 התחתן, ואחת התמונות מתעדת אותו כשעיניו קשורות בצעיף ומכוסות במשקפי שמש כהים, מובל אל מסיבת רווקים. חבריו, שקבעו את עקרון הבסיס למסיבה לפיו "אדם מיוחד זקוק לאירוע מיוחד", הובילו אותו לדירה עלובה למדי – בית עגמומי בקריית אתא, עם כיבוד של צלחת ביסלי על השולחן. כשהוסר הכיסוי מעיניו, ייחל דן המבוהל לרגע קט להחזרת העיוורון המבורך, אל נוכח מראה הביסלי והדירה. רק לאחר התעללות קצרה זו, הגיע האירוע האמיתי – מסיבת רווקים מושקעת אי שם בצימר בצפון, עם כל חבריו, התואמת במידה רבה יותר את הסטנדרט הישראלי של העניין.

ואז – נולדו הבנות: הבכורה אנבל (8) ושילה (4). חלק ניכר מאוסף התמונות העצום שלו כולל אותן. לא הכרתי את דן באופן אישי, אבל קל לי לקבוע שהיה אבא מושלם. נכון, קל לזייף מציאות ורודה בפייסבוק, אבל התמונות שלו במחיצת בנותיו נראות כמו הדבר האמיתי. וכן, בהחלט מומלץ להקדיש שלוש דקות לצפיה בסרטון ממיס הלב שלו עם ביתו הקטנה, משלבים ידיים ומפזמים בצוותא את המילים של סטטיק לשיר "יחד תמיד"; כי אני מוכנה לקבוע בבטחה יתרה, שהתמוססות הקרחונים העולמית החלה מיד לאחר שהקרחונים צפו בסרטון. ביצוע קסום, שבחלקו נשמע כמעט נבואה אפוקליפטית של השבעה באוקטובר: "קפה במרפסת, אותה השבת// הדרום היה כזה שקט כמעט// לשמור על הדגל, עוד פעם אחת//, כמה עוד אפשר הזמן עובר לאט".

וזה לא היה השיר היחיד שהכירו: את בנותיו הדביק מגיל צעיר בחיידק המוזיקה, והן ידעו בעל פה מילות שירים רבים, אך לא "השפן הקטן" דווקא, כי אם שירים מתוך הפלייליסט המועדף על דן, כגון אלה של עידן עמדי או אביב גפן. שגרת היום-יום שלהם כללה שירה שלהן כשהוא מלווה אותן בגיטרה, או קריוקי. ביחס לבישול, לעומת זאת, היו כישוריו צנועים מעט יותר: חבריו הקרובים תיארו רפרטואר שכלל שלושה מתכונים קבועים בדיוק: עוגת ביסקוויטים, מוקפץ עם קארי, וגוואקאמולה.

בכל יום שישי הקפיד על ארוחת ערב עם המשפחה. עם זאת, כשנדרש לצאת, תיארה אימו כיצד נהג להסביר לבנותיו מדוע הוא עוזב: "הוא לא היה אומר 'אני הולך לעבודה', אלא 'עכשיו אבא צריך לעזור למישהו אחר'. הבנות כבר ידעו שאם אבא לא הגיע לארוחת שישי, אז כנראה שיש מישהו אחר שזקוק לו יותר. הוא היה לוקח אותן ומשתף אותן מה הוא עושה בעבודה, וכשאבא שם אזיקים למישהו, ומכניס אותו לבית סוהר אז הילדה צריכה להבין מה זה בית סוהר. היה לוקח אותן לתחנה, מראה להן מה זה חדר מעצר, איך אוזקים אנשים, הן היו ממש שותפות פעילות. הן ידעו שהעבודה של אבא זה עזרה לאחרים. גם עכשיו הן יודעות שאבא לא סתם נהרג, אלא שהוא מת תוך כדי עזרה לאחרים. שהוא הציל ילדות כמוהן, הציל משפחות. והן זוכרות שהוא מלאך, ושגם מלמעלה הוא ממשיך לשמור עליהן".

 

עם זאת, האבהות לא הייתה קרוב לוודאי פשוטה עבורו; שורת מחקרים מלמד כי אבהות של שוטרים כוללת קושי אישי ומשפחתי מתמשך הנובע מהצורך בהתמודדות עם משמרות ארוכות, הקפצות לא צפויות, שכר צנוע, וחרדות לילדיהם הנובעות מהידע המקצועי שלהם, כיוון שהם יודעים טוב יותר מאבות אחרים מה רבות הסכנות שצופן העולם. ניתן להניח כי אבהות של שוטר ישראלי, על אחת כמה וכמה, כוללת מגוון פחדים ייחודיים, המייחדים אותם בהשוואה לעמיתיהם הצרפתים, הבלגים או ההולנדים. יתכן שבשל כך היה השיר "אמן על הילדים" של חנן בן ארי אחד האהובים עליו:

אני מתפלל על הילדים שלי

שלא יירשו את השריטות שלי

שיחבקו אחד את השני

אמן שיהיו בריאים תמיד […]

אני עוד שבוי בפחדים

שאני לא אספיק להגיע

לשמור, להציל, להושיע

לספוג במקומם ת'קליע

אוי כמה הלב הוא פגיע.

עבודת המשטרה הציבה אתגרים רבים בפני חיי המשפחה של דן, והוא נאלץ לא פעם לעבוד בסופי שבוע וחגים. מגיל צעיר, בנותיו ידעו שאם הוא נאלץ לעזוב אותן, זה רק מכיוון שיש מישהו שזקוק לו באותו רגע יותר מהן. אך לא רק אירועי חירום אילצו אותו לעזוב את ביתו בסופי שבוע וחגים, כי אם גם השכר המעליב המשולם לשוטרים בישראל, ומאלץ אותם להשלים הכנסה מעבר לשעות העבודה, תוך מתיחתם עד קצה גבול היכולת. עם זאת, יתרון אחד נודע בכל זאת לאותן עבודות נוספות: היכולת לאבטח משחקים של מכבי חיפה, או מופעי מוזיקה. במשחקי הכדורגל לא תמיד רווה נחת, ולא רק בגלל החשש מפני תוצאות המשחקים של מכבי: לאחיו נהג לומר שהוא ממתין ליום בו האוהדים יבינו שהשוטרים הם בני אדם ממש כמותם, ויחדלו מלהשפיל את השוטרים. השפלות אלה אפיינו בעיקר את משחקי הפועל תל אביב, ונראה שהשבעה באוקטובר לא שינה את עמדתם, כיוון ששבועות ספורים לאחר מכן כבר ביזו אוהדים אלה גם את השוטרים שנרצחו במלחמה.

לעומת זאת, הופעות המוזיקה היו עבורו עונג צרוף. במאי 2023 עוד הספיק דן לצפות בהופעה של עידן עמדי, אותו אהב, קרוב לוודאי, מאז פרץ לתודעה הישראלית באודישן של "כוכב נולד". עמדי, שעדיין היה אז חייל בשירות סדיר, עלה לבמה עם זיפים מסוקסים, ג'ינסים וגיטרה, ושחט על במה שטופת זרקורים, בשידור חי, את הפרה הקדושה מכולן, האוסרת על לוחם ישראלי להפגין רגשות או להביע כאב. השיר "כאב של לוחמים" היה אבן דרך מוזיקלית ביחס הציבור לטראומה שנושאים לא מעט גברים ישראלים עימם בעקבות שירותם הצבאי, ותרם למודעות הציבורית לעניין.

 

בספטמבר 2023, שבועיים וחצי לפני מותו, עבד דן בהופעה של אביב גפן, בפארק חרוב בקיסריה. באופן מקרי, הזדמנה לשניים אפשרות לשוחח לפני ההופעה. כיום, אביב גפן מזכיר את דן בהופעותיו ומתאר את השיחה שניהלו במהלכה, וגם דן עצמו שב הביתה מוקסם, והתוודה בפייסבוק שלו עד כמה התרגש באותו ערב: "מתחת למדים ולחזות החצי קשוחה, יש נער שצרח את השירים שלך בין ארבע קירות, בחדר, בבית בקריית חיים. ברגעים הכי קשים ומעצבים של החיים היית איתי שם, וכמו אז גם היום. בכל פעם כשאני שומע אותך בהופעות אני נזכר בנער שהייתי […] אני עונד בגאון את התואר 'ילד אור הירח': תודה על השירים, על המשפטים, על המילים. לנצח תהיה פסקול נעוריי".

ועדיין, ברוע לב אופייני, אני נאלצת להזכיר לאביב גפן ולאומנים אחרים עובדה אחת פשוטה: זו לא חוכמה גדולה להפוך שוטר שנרצח בשבעה באוקטובר, והכרת באופן מקרי כיוון שהרהיב עוז ופנה אליך, לסיפור טוב שתספר בהופעות הבאות. החוכמה האמיתית היא לזכור שכמעט כל הופעה  מתאפשרת בזכות עשרות או מאות שוטרים בשכר מינימום, כדי שהאומנים יוכלו להפגין יצירתיות ולהרוויח שכר מקסימום. אין עיני צרה ביצירתיות זו, אך היא צרה בהחלט בשל מחירה השקוף ביחס לחיי שוטרים: עבורם זוהי עבודה נוספת לעבודתם הקשה ממילא, וכל הופעה במוצ"ש משמעה שהם ילכו לישון מאוחר, מבלי לראות (שוב) את הילדים, ולמחרת יקומו עייפים ומרוטי עצבים לעוד יום עבודה ארוך. מאד. ארוך מדי. אז לא יקרה כלום, אביב יקר, אם תנצל את הסמכויות המקומיות שלך בקיסריה או בפארק הירקון, תנחה את הצוות שלך להיות נחמד לשוטרים, ותציע להם אוכל ושתיה. ואז – תעלה לבמה, תזכיר לקהל את עבודתם הקשה, ותצרח במיקרופון במלוא גרונך, כך שישמעו אותך כל הדרך עד למשרד האוצר בירושלים, שהגיע הזמן לחדול מן הפארסה שנקראת "עבודה נוספת", ולהתחיל לשלם לשוטרים שכר של ממש.

 

לקוח מהפייסבוק של דן גנות, באדיבות המשפחה.

בחזרה למתפ"א

גם בתקופה בה שירת באור עקיבא וחדרה, מתפ"א הייתה ונותרה יחידת האם שלו עבורו. שני גורמים נוספים הובילו אותו כנראה להחלטה לחזור אליה: האחד, כי עבודתו שם הייתה קרוב לוודאי משתלמת יותר כלכלית, ושנית – כיוון שמאס באופן סופי ומוחלט בשיטור הפגנות. מפגינים צעקו לו "בושה", ביזו, וגם ירקו. באחת הפעמים שברו את משקפיו, ותמיד – שברו את ליבו. אדם שהכיר אותו באותה תקופה אך העדיף שלא להזדהות אמר לי "בהפגנות הוא סבל ממש, מכל המפגינים שהיו מגיעים וצועקים לשוטרים "בושה". ראיתי אותו גם מעיר לשוטרים שהתנהגו באופן לא ראוי למפגינה. היו לו יכולות ספיגה נדירות של כל הרפש האנושי, אבל זה לא אומר שזה לא פירק אותו מבפנים. הוא שמר על ממלכתיות, על פאסון, התנהל בשטח תמיד בהתאם, אבל בפנים – הלב נשבר".

כשכלו הקיצים, התקשר לאימו, אמר שאינו מאושר במקומו הנוכחי, וסיפר שהוא שוקל לחזור למתפ"א. היא כעסה, ידעה כי מדובר בעבודה מסוכנת יותר מזו שהייתה לו גם אם כמובן שלא ידעה, כמו כולנו, להעריך את מה שעומד להתרגש על ישראל זמן קצר לאחר מכן. אך לבסוף, נאלצה להסכים עימו. "הפער בין הדרך שבה הוא תפס את עבודתו, לבין היחס כלפיו מצד הציבור, היה עצום. פיזית הוא מת בשבעה באוקטובר, אבל בהפגנות הללו הוא היה מת כל פעם מחדש. ידעתי שמתפ"א הייתה המקום שהוא הכי אהב. ואם אתה נמצא במקום שאתה לא אוהב? אתה לא חי".

הוא חזר למתפ"א ב-12 בספטמבר 2023, שבועות בודדים לפני השבעה באוקטובר, ומונה לתפקיד סגן מפקד פלוגה. הוא היה מאושר בתקופה זו, ונהג לומר למפקדו שעשה אותו למאושר באדם. בסוכות עוד הספיק לפגוש את אימו בקריון יחד עם בנותיו, חיבק אותה והודה לה, בלי להגיד את ה"ביי" הקצר הקבוע שלו. היא, מצידה, לא הבינה אז מדוע.

השבעה באוקטובר

כשהחלו אירועי היום הארור, האיש שלא ידע להותיר בדל סיגריה בוער במסעדה תל אביבית, היה בין הראשונים שמיהרו לצאת לשטח. בהספד בפייסבוק לזכרו, תארה קרן גולדברג כיצד תמיד היה ממהר כשהיה מוזעק לאירועים: "אתה בא. מזנק. נחוש להושיע כל מי שנמצא במצוקה, עם מאגר אינסופי של חמלה, רוך ורגישות. גם בשגרה, תוך כדי ההודעה בקשר, אתה כבר על מדים במעלית. שתי דקות מאוחר יותר (ואני לארג׳ית) אתה דוהר על הכביש, גיבור בלי גלימה, מוכן להגן בגופך על כל מי שזקוק לעזרה, בכל גיל, מגזר ומגדר. אהבת את הארץ הזאת ויצאת להגן על העם הזה, לא רואה בעיניים, משאיר בבית את הכאב מהיחס שספגת כשוטר בעימותים בהפגנות".

קודם לכן עוד הספיק להתקשר לאימו בשש וחצי בבוקר. "אל תפתחי טלויזיה, אל תפתחי רדיו, זה הרבה פיק ניוז" אמר לה. "כשתצטרכי לדעת – תדעי". זו הייתה הפעם האחרונה שדיברו. הוא נסע למחסני היחידה, הצטייד, ואז – יצא דרומה. מפקדו של דן נפל בקרב במשטרת שדרות, ודן לקח פיקוד על הצוות. כששמע את הקריאות בקשר מבארי, ואת דיווחי הטבח, ביקשו אישור לפעולה, ויצאו לכיוון בארי.

הם היו 9 לוחמים שנכנסו לבארי בשני רכבי קרקל ממוגנים: 7 לוחמי מתפ"א, לוחם יחידת יואב, ועוד אזרח. עם זאת, הם לא ידעו מה רב מספרם של המחבלים, כמו גם היקף הציוד שמצוי היה ברשותם, לרבות כלי יריה על גגות הקיבוץ, שנועדו לשפר את יכולות התגובה שלהם לכניסת צה"ל לאזור. לאחר שהצליח הכוח להרוג מספר מחבלים, נורה לעברם RPG, שפגע פגיעה ישירה ברכבו של דן, בו נמצאו הנשקים. הרכב נשרף תוך שניות על יושביו.

אפרת שלחה לו הודעות לאורך היום, ובשלב מסוים החלה לקבל רק קו אחד בואטספ. לאורך הימים שלאחר מכן התקבלו הודעות שונות וסותרות. יותר מכל קיוותה שלא נפל בשבי בשכן ידעה שהדבר ירסק את רוחו, ויהיה קשה ממוות כיוון שיחוש מושפל, כמי שלא עמד במשימתו. באחד הראיונות איתה שראיתי בטלוויזיה, ישבה שקועה על הספה בביתה, לובשת את מעיל מתפ"א האפור שלו עם סמל היחידה. ואומרת "הוא היה הר אדם. גדול, שרירי, אדם עם נוכחות. אמרתי אין, הוא לא ירים ידיים. ואז – אמרו לי שהוא מנותק קשר. ובתוך תוכי קיוויתי שאולי הוא מסתתר. ביום שלישי באו לקחת DNA. ביום רביעי הודיעו לי שהוא נהרג אבל טרם זיהו. רק בשבת זוהה סופית. עבר מסלול ייסורים גם בדרכו האחרונה. לא שרד ממנו כלום".

אפרת

אפרת, אימו של דן, משתייכת לאותה קבוצת נשים שלמדתי להכיר בשנה החולפת, של אלמנות ואמהות שכולות, שהמילה "לביאה" דלה מלתאר את דמותן. ואם נדייק, הלביאה האפריקאית המצויה היא חתלתולת רחוב ענוגה בהשוואה לנשים אלה; נשים, שעברו את אחת החוויות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת, ולא רק שרדו כדי לספר, אלא גם מתעקשות לתת לחוויה זו שם, צורה, פנים, ונאבקות לקבע את דמותם אהובי ליבן שנרצחו בזיכרון הציבורי.

עבור אפרת, הים הוא המשענת המרכזית, והיא מקפידה לפקוד את חופי חיפה ולשחות בהם מדי יום. באחת הפעמים בהן לא הצלחתי להשיגה, כתבה לי "אני אצל הפסיכולוג, נדבר אחר כך", וצרפה תמונה של חוף הים, לו העניקה, מסתבר, זה מכבר כינוי חיבה משועשע: "הפסיכולוג שלי". גם היא, בדומה לדן, התקשתה להתרחק מהים גם כשיצאה מישראל, והטיול האחרון שלה, בקיץ, היה ליוון.

בחודשים שחלפו מאז מותו, שקעה כל כולה בהנצחתו, יחד עם אחרים. בשל היותו חובב חדרי כושר מושבע, חנכה משטרת חדרה ביום ה-30 לנפילתו של דן חדר כושר הנושא את שמו. במישור הממלכתי פחות, ארגנו אוהביו אירועי הפנינג שונים המיועדים לילדים שהוריהם בכוחות הבטחון וילדים בעלי צריכים מיוחדים, שכללו לונה פארק וכיבוד לילדים. חולצה עם תמונתו של דן ועם הכתובת Well Dan, סטיקרים שפוזרו בכל מקום במרחב הציבורי, ויחידת מתפ"א עשתה צמידים לזכרו ועליהם חרטו את המשפט מהשיר שאהב: "לא יפלו פנינו, זה קטן עלינו'".

 

ביום הזיכרון לחללי צה"ל בשנת 2024, ערכה קהילת בארי טקס ייחודי לזכר מי שנהרגו על הגנת הקיבוץ – החיילים, השוטרים, אנשי מערכת הביטחון, המתנדבים וחברי כיתת הכוננות. עילם מאור, חבר כיתת הכוננות של בארי, נשא דברים לזכרם: "עברו עלינו שעות רבות לבדנו מול רוע אנושי יוצא דופן. אולם, בשעות אלו היו בבארי גם מגוון פעולות ומעשים של אנשי הקיבוץ ושל אנשים נפלאים שהגיעו אלינו מבחוץ, שהביאו עימם תחושות נוספות – אכפתיות, סולידריות, אומץ ותקווה".

ועדיין, אפרת עודנה מתקשה להפרד: "מבחינתי, הוא בעוד סבב בעולם. מבחינתי הוא לא מת, אלא נמצא בצוק בקצה העולם, בעיצומה של עוד פעילות אקסטרימית, פשוט ללא אינטרנט שיאפשר לי לקבל את הסלפי המאה ששלח לי באותו יום. ואני גם די בטוחה שהוא שומע אותי אומרת את כל הדברים האלה, וממש יכולה לשמוע אותו אומר לי 'אמא די, נקסט. יאללה, מתקדמים'. במובנים מסוימים, אני פוגשת אותו אחרי מותו, יותר מאשר בחייו. מעולם לא היו לנו שעות של שיחה. תמיד היה צריך ללכת לעזור למישהו, אבל עכשיו, את המדבקות שלו, אני פוגשת בכל פינה". 

שרידיו של דן גנות נקברו בזיכרון יעקב, כשמשני עברי הכביש ניצבו רבים ונופפו בדגל ישראל אותו תלה בחדרו מאז היה ילד, מתוך פטריוטיות בוערת ותמימה של ילד בן 10. אביב גפן, שהוגדר על ידי דן כ"פסקול נעוריו", שר בזמן שלקבר הורד ארון ריק למעשה, בו נמצא רק אפר מועט מגופתו של דן, מעורב עם האפר של קיבוץ בארי. וכמו שאפרת מסכמת את האירוע: "מה שנותר ממנו זה רק הנשמה שלו. אבל זה הרבה".